אני חייבת להודות בפה מלא שבתחילת הקיץ הזה, כל הדיבורים שיצרה מכבי תל אביב על החזרת המושאלים הביתה ושילוב שחקני בית לא נראו לי רציניים. בעיניי, זה שידר בעיקר גימיק שיווקי של מועדון די חבוט, שמנסה נואשות למכור את עצמו לאוהדים לקראת עוד עונה אפורה – בלי מגרש ביתי, רגע אחרי פרידה מהאיש הכי דומיננטי בעשור הנוכחי ועוד עם מגבלות פייר פליי על הראש.
(קרדיט: Jordi Cruyff Twitter Page)
אף אחד עדיין לא קובע שזה לא ככה, והמשחק השבוע בגביע הטוטו – על כל חוסר המשמעות היחסי שבו – הוא סוג של נורת אזהרה. יש למכבי עתיד, והיא צפויה להישאר היצרנית המרכזית בארץ של שחקני ליגה גם בתקופה הקרובה, אבל אלה עדיין לא שחקנים בשלים שמסוגלים כבר עכשיו לקחת מועדון כזה על הכתפיים ולהחזיר אותו לאן שהוא שייך.
למרות זאת, כל פסיכולוג ספורט מתחיל יודע שהשלב הראשון כשניגשים למועדון במצב דומה הוא להחזיר את הרעב, לא רק ל-11 שעל הדשא, אלא לכל המערכת. העזיבה של קרויף, וגם הפייר פליי שכנראה עורר יצר הישרדות במסדרונות הגבוהים, הביאו למכבי אפקט שמזכיר תקלה במחשב – אתה שובר את הראש בניסיון להבין מה לא בסדר, מתקן פה ומתקן שם, ואז ריסטארט אחד פשוט למערכת עושה את שלו. בלי הסבר ובלי נוסחה, פשוט להתחיל מחדש, צעד אחרי צעד.
כצופה בעין בלתי מזוינת בריאיון שהעניק דור מיכה לשרון דוידוביץ' בספורט 1, נראה שזה בדיוק מה שהוא רמז שם בין השורות. זה לא שהמעטפת מסביב, מהצוות הניהולי ועד הצוות המקצועי, עשו משהו לא בסדר שהוביל לשרשרת האכזבות בעונות האחרונות, אבל צריך היה לרענן. להחליף פרצופים, לשנות הרגלים, להביא מבחוץ ולהצית מחדש.
כשרואים אוהדים צהובים מודים לאל שברא אותם רק כי יש כבר חמישה (!) שחקני רכש ואנחנו אפילו עוד לא באוגוסט, או כי שבעה שחקני בית פתחו בהרכב במשחק גביע הטוטו נגד בית"ר ירושלים ד', מבינים כמה זו מערכת שנזקקה למנה טובה ומרוכזת של אדרנלין ישר לדם. הרי מה בסה"כ קיבל הקהל? מועדון שהבין מהר מאוד באיזו סיטואציה הוא נמצא בקיץ הזה, איפס כוונות, ופשוט החליט – ולשם שינוי בזמן – בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. החליטו להחזיר מושאלים, ובום, הם חותמים על הארכות חוזים אחד אחרי השני. החליטו לעבור מזרים נוצצים עם פוטנציאל מכירה גבוה לשחקנים חופשיים עם רזומה סביר, והנחיתו. קבעו שעסקאות בתוך הליגה יתבצעו בהיקף מצומצם ויתבססו על השאלות, והנה המגן הימני הטוב ביותר שהיה בנמצא כתחליף לדסה כבר לובש צהוב. כל אלה אמורים להיות מובנים מאליהם בסיטואציה שנוצרה, אבל צריך להיזכר כמה זמן היה לוקח להם לקרות במכבי רק עד לא מזמן כדי להבין שמשהו השתנה.
קרדיט לדף האינסטגרם של איתי שכטר
בדיוק כמו שהיא באה לידי ביטוי בחלונות הגבוהים, ככה הגישה החדשה הזו ניכרת גם במגרש. האלמנט הכי בולט אצל המאמן ולאדן איביץ', שהגיע כעוד שם אלמוני לעמוד על הקווים, הוא פחות מערכים וחילופים מוכנים מהבית ויותר תגובה למה שקורה במגרש בזמן אמת. האיכות של הכדורגל עדיין נמוכה ומתבססת בעיקר על מהלכים אישיים, אבל לפחות רואים איזשהו קו שהקבוצה מכוונת אליו – הגנה מסודרת, משחק לחץ ויותר התאמה ליריבה על פני תבניות קבועות וחוזרות על עצמן.
אז התחושה טובה, אווירת ההתחדשות הזו משרה הרבה תקווה, אבל שני חלקים חסרים בפאזל הצהוב הזה כדי שאפשר יהיה לצאת לדרך. מכבי נעדרת כרגע שני אלמנטים מרכזיים שכל קבוצת כדורגל מודרנית אמורה להתבסס עליהם, והם מגנים תוקפים (אלי דסה לא נראה איתנו, סבוריט זוכה להתעלמות מהחברים) וקישור שמסוגל לתרום מספרים להתקפה. עניין המגנים עוד יכול להשתפר תוך כדי תנועה. במקרה השני, אותו "מספר 10" או פליימייקר אם תרצו שבן מנספורד אמור ללחוץ בקרוב את ידו יקבע הרבה מאוד איך העונה הזו תיראה.
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי תל אביב
