כשהייתי ילד, רציתי שהנבחרת שלי תהיה כמו ברזיל. סוחפת, לוהטת, מרגשת. כשהתבגרתי רציתי שהיא תהיה כמו קרואטיה. בלי הרבה כדורגל, אבל עם נחישות וכוח רצון. היום, אחרי עשרים שנה שאני רואה כדורגל ישראלי, מצאתי את החלום שלי על נבחרת ישראל. ספרד לא נהיה. צרפת לא נהיה. ברזיל בטח לא. שם יש מקצוענות ומטרה ומסורת של הישגים וליגות כדורגל חזקות ומעניינות. לנו אין. ולכן המשאלה שלי מצויה בשתי מילים: צפון אירלנד.

הם ביורו הזה בפוקס. והם מבינים שהם ביורו הזה בפוקס. הודות להרבה מזל ועם קצת עזרה מפלאטיני. ולכן אתה רואה אותם בעיקר חוגגים; לא זורקים חזיזים או מסתבכים בקטטות. כי זה מה שיש לצפון אירים ואין לנו: פרופורציות. חוש מידה. ובעיקר הבנה של מקומם בשרשרת המזון של הכדורגל. זה ההבדל בין אנחת רווחה לבין שמחה טהורה ואמיתית.

תארו לעצמכם אותנו, עולים במקרה, בטעות, ליורו הזה. מה היה קורה אם במשחק הראשון היינו משחקים נגד גרמניה ומפסידים 3:0? דמיינו את הכותרות והאולפנים אחרי. אני כבר רואה את הוורידים הרופפים בצווארו של הפרשן-התורן, את המאמן מוקע אל עמוד הקלון (ספרו, ילדים, כמה פעמים ישתמש הפאנל במונח "גניבת דעת"), את השחקנים הופכים שוב – בפעם המאה – לביזיונרים, רק כי הם העזו להפסיד לנבחרת עדיפה.

איך אני רואה את זה? כי זה קרה. הרי וויילס היתה עדיפה עלינו בהרבה במשחק בחיפה. היא נבחרת מאומנת היטב, עם שחקנים שמשחקים כל שבוע בליגה הכי איכותית בעולם (כן, כן, תמשיכו הלאה) ובמרכזה – כנראה – הכדורגלן הוולשי הגדול בכל הזמנים. אז הפסדנו. באנו קטנים ויצאנו קטנים. אבל כמובן שזה לא הפריע לכועסים המקצועיים לכתוב את זעמם וחרון אפם.

ובא לי, בא לי פעם אחת, בקמפיין אחד, שפשוט נפסיק לצפות. לחלום תמיד מותר. אבל לא להעמיס על נבחרת ישראל כישורים שפשוט אין לה. ספרד ואיטליה גדולות עלינו בחמישה מספרים. גם אלבניה, בלי ששמתם לב, עקפה אותנו בסיבוב חזק. בא לי שמאמן הנבחרת החדש יעמוד במסיבת העיתונאים הראשונה ויגיד שלוש מילים שיהוו עבורי את ההתחלה של הברכה: אין. לנו. סיכוי. זה לא אומר שלא נילחם, זה לא אומר שלא נעשה את המירב, זה לא אומר שלא נעלה בהרכב הכי חזק – אבל מול היריבות, ביחסי הכוחות האלה, סיכוי גדול שננצח אין.

עכשיו בואו נהנה.