קניבליזם ספורטיבי – טור תשובה לטור אהדה קהילתית

// מאת גיא לפידות

לטור המקורי – למה אין אהדה קהילתית בישראל

קראתי את הטור של ניתאי אריה על אהדה קהילתית וזה גרם לי, בנוסף לקניידלך אחד יותר מדי, לפרץ של נוסטלגיה לתקופה אחרת, פשוטה יותר, תמימה יותר כששחקנים היו מזוהים עם מועדונים ומועדונים היו מזוהים עם שכונות ובליגה הלאומית (הבכירה דאז) היו קבוצות לגיטימיות מטבריה ומחדרה.

אבל מכיוון שאני גבר ובתכנית ההפעלה שלי אין מקום לנוסטלגיה (אוקיי ,רק 30 שניות פעם בשנה וזהו!), אלא להיגיון צרוף, החלטתי לענות לניתאי ולנסות להסביר למה אין יותר אהדה קהילתית. ואז תוך כדי כתיבה קרה לי משהו. תובנה ששינתה את דעתי ב-180 מעלות. סקרנים? אז הנה הסיפור.

הופעות - טיקטיק

קודם כל, למה אין אהדה קהילתית. הסיבה, ניתאי יקירי ויתר הקוראים, שאין אהדה קהילתית היא קניבליזם ספורטיבי. קבוצות גדולות טורפות נתחי שוק מקבוצות קטנות ואט אט דוחקות אותן החוצה מהבמה המרכזית. זה תהליך ארוך שנמשך כבר 30 שנה והוא מנציח את עצמו. תיכף אני אסביר.

יודעים מהי הקבוצה הכי אהודה בישראל? ברצלונה. למה אוהבים את ברצלונה? כי היא לוקחת תארים, כי היא משחקת כדורגל פנטסטי, כי יש בה את השחקנים הטובים בעולם והכי חשוב – ישראלים יכולים לראות ברצלונה בשידור חי מדי שבוע פעמיים – בליגה ובאירופה. אם אני רואה את ברצלונה פעמיים בשבוע, למה שאני אטרח להגיע לליגה הגרועה והאיטית שלנו עם השחקנים הבינוניים שלנו? למה לי לשבת בגשם או בשמש, שעות לפני שעות אחרי, ארבע שעות ברוטו במקרה הטוב, כשאני יכול לקבל משהו הרבה יותר טוב ונוצץ מרוכז בשעתיים? אנשים לא עיוורים. הם רואים בעיניים איפה הכדורגל יותר טוב ומצביעים ברגליים. זה אומר שיותר ויותר ילדים מתחילים לאהוד כדורגל עם ברצלונה ופחות עם הקבוצה המקומית אפילו שהם גרים בתל-אביב או בחיפה או בירושלים.

ברצלונה, סוארס, מסי
Credit to “FC Barcelona” Facebook page

מאותה סיבה הכדורגל בישראל הוא בעיקר נחלתם של הערים הגדולות. פעם לא היה כסף בכדורגל, הליגה הייתה תחרותית וחצי חובבנית, ואז קרה משהו – התחיל להיכנס כסף לכדורגל והתחילה התפוצצות של תקשורת – ריבוי ערוצים וריבוי מקומונים. מועדונים שהיו באותה נקודת זמן בערים הגדולות, קרי תל-אביב, חיפה וירושלים, הרוויחו פעמיים: גם היה להן קהל מקומי גדול וגם התקשורת רוכזה אצלן. זה משך התעניינות של בעלי הון שהשקיעו בהן כסף ,הכסף הביא תארים, תארים הביאו פרסום ופרסום הביא עוד קהל וכך הלאה. כפר-סבא, חדרה, באר-שבע, לוד, יהוד וקבוצות שכונתיות כמו שמשון וכמו עמידר פשוט היו בעמדת נחיתות מובנית מלכתחילה. זה לא פייר אבל אלה החיים. הגדולות אכלו את הקטנות.

במהלך 34 השנים האחרונות זכו באליפות מכבי חיפה 12 פעם, הפועל תל-אביב 3, ביתר ירושלים 6, מכבי תל-אביב 7, באר-שבע 2. באר שבע היא דוגמה לקבוצה שהצליחה לחזור לפסגה כי הצליחה לשמר קהל – הן בגלל גודלה היחסי, הן בגלל הזיכרון של האליפויות בשנות ה-70 והן בגלל גאווה לוקל-פטריוטית-פריפריאלית- אנטי-מרכז. אבל מעבר לקהל קרו לבאר שבע שני ניסים: התחדשות עירונית חילונית צעירה ואלונה ברקת – כלומר עניין תקשורתי וכסף.  לעומת הגדולות, רק שלוש קבוצות קטנות זכו כל אחת פעם אחת (בני יהודה, הפועל חיפה וקריית שמונה).



  

מי שכבר אוהד קבוצה יאהד אותה לנצח, אבל הגידול באוהדים מגיע מהילדים וילדים אוהבים קבוצות מצליחות, ולכן רוב הסיכויים שילד ירושלמי יעדיף להתחיל לאהוד את ביתר ולא את הפועל, ילד חיפני יאהד את מכבי ולא הפועל וילד חולוני יאהד את מכבי או הפועל תל אביב. למה אלונה ברקת קנתה את הפועל באר שבע? מה לה ולהם? למה מיצ’ גולדהר קנה את מכבי תל-אביב? מה לו ולכדורגל בכלל? למה יואב כץ קנה את הפועל חיפה? כי מכבי חיפה היתה תפוסה. כולם מחפשים קבוצה עם שוק אוהדים גדול. שוק גדול זה פרסום גדול, זה מנויים, זו אפשרות לליגת האלופות. למה איחוד האמירויות קנו את סיטי? בגלל זכויות השידור של הליגה האנגלית, בגלל העיר והקהל ובגלל ההזדמנות לקנות קבוצה שאפשר להקפיץ אותה לגדולות של אירופה והיום אנחנו וחצי עולם רואים אותם פעמיים בשבוע בליגה ובצ’מפיונז. כמה אוהדים בינלאומיים זה מוסיף להם? למה לא סוואנזי או ברנלי ? או לסטר? אותו כנ”ל פ.ס.ז’. למה לא ראן או דיז’ון או בורדו? יאמ יאמ יאמ הגדולות אוכלות את הקטנות.

פריז סן ז'רמן
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

אני מקווה שההסבר מספק אותך ניתאי ושלא ניפצתי את ליבך הרומנטי. וכאן המקום לספר על התובנה שלי. רציתי לכתוב פוסט של ליגה של 20 קבוצות, 2 סיבובים בלי פלייאוף עם קבוצות קטנות וגדולות, עם ביקור של הגדולות בפריפריה מדי שבוע, עם חגיגות של אוהדים מאשקלון עד סכנין ודרבי ירושלמי, אבל … אז קראתי את מה שכתבתי והבנתי שזה לעולם לא יקרה. כלומר, זה יכול לקרות, אבל הגדולות יישארו גדולות, עוד יותר גדולות והקטנות כל שנה ישחקו במרכז הטבלה או שירדו ויעלו כל שנה. יהיו קבוצות שתמיד יהיו על סף הפריצה למעלה כמו הפועל חיפה ונתניה שיש להן קהל, אבל לא מספיק כסף ויהיו קבוצות קטנות ששיא העונה שלהן זו ההגעה של מכבי תל אביב לעיר. גם שחקנים לא ירצו לשחק בקטנות ואם ישחקו ירצו לעזוב לגדולות. רוב הקבוצות יעברו שנים בלי אתגרים אמיתיים, משחקים משמימים והפסדים צורבים וגם אם לא ירדו ליגה, בלי אתגר ועניין הקהל יתחיל להתדלדל וזה ייקח כמה שנים והקבוצה תיעלם.



לכן המודל שאני מציע הוא 20 קבוצות במודל הפרנצ’ייז. בלי ירידות, עם תקרת שכר (למעט חריג או שניים לקבוצה), עם חלוקה שווה של הכנסות משידור. עדיין תהיינה קבוצות קטנות, אבל הסגל שלהן יישאר נאמן. שחקנים ירוויחו שם כמו אצל הגדולות כך שלא יהיה להם תמריץ לעזוב. הסגלים של כל הקבוצות ישתפרו משנה לשנה כי ישחקו ברמה הכי גבוהה (יחסית לארץ).

עדיין יתגלו שחקנים בקבוצות הקטנות והם ייחטפו ע”י הגדולות, אבל השחקנים שיפלטו מהגדולות יישארו בליגת העל. מועדונים שאין עליהם פחד ירידה, צפי הכנסות ידוע מראש והסגל פחות או יותר קבוע יכולים לתכנן לטווח ארוך בנחת בלי שליפות, בלי פיטורי מאמנים 3 פעמים בעונה. בזכות הקביעות בליגה הם גם יכולים לפתח מותג שיווקי לאורך זמן ודנא מאופיין של המועדון, כמו למשל הקבוצות הבסקיות בספרד וזה, ניתאי היקר, יביא בסופו של דבר לאהדה קהילתית ולגאווה לוקאל פטריוטית. ואם יש קהל ויש יציבות ויש מותג זה גם יביא לרכישות של קבוצות קטנות ע”י בעלי הון, דבר שיביא ליותר כסף למועדון, שיביא תחרות על השחקנים הטובים ותארים ואפילו שושלות.

מצד שני, המודל הזה לא מספק עבודה לחלק מנציגי ההתאחדות אז כנראה זה לא יקרה…

קהל בית"ר ירושלים

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!