קופה מוצ’ילריקה

הטיול של אחרי הצבא הוא אחת החוויות הבלתי נשכחות שיש, והקופה אמריקה תמיד מחזירה אותי לזיכרונות מדרום אמריקה.

הסיפור שלי מתרחש בבוליביה לפני 10 שנים בדיוק. מדינה שאתה נכנס אליה, ולא יודע איך ומתי תצא ממנה. מצד אחד היא יפה, מיוחדת ואותנטית, אבל היא עדיין מדינת עולם שלישי לא יציבה. השלטון מושחת והעם העני והמיואש מוצא כל פעם סיבה אחרת לצאת ולהפגין: מחירי הדלק, הדירות, החסה או כל דבר אחר. ההפגנות הללו הופכות לעיתים לאלימות ומלוות בחסימת כבישים בכל הארץ.

הסיבה התורנית למהומות – מחירי הדלק, המיקום שלי – לה פאז, בירת בוליביה. תקוע בעיר שהייתה חסומה מכל הכיוונים, אין יוצא ואין נכנס. גם לנוע בתוך העיר לא היה קל, כי החנויות היו סגורות והיו הפגנות בכל העיר, כך שבמשך שבועיים רצופים הייתי תקוע ב”לובו” האגדי – הוסטל ענק בבעלות ישראלית שמכיל רק ישראלים. היו שניסו לברוח מלה פאז ולעבור את הגבול לפרו בנסיעות ליליות חשאיות עם נהגי מוניות, אבל רובם חזרו על עקבותיהם במקרה הטוב, או נתקעו בדרך ואיבדו את הציוד שלהם במקרה הרע.

אחרי כשבוע וחצי השעמום כבר אכל אותי. נמאס כבר לשחק יניב ושיטהד עם החבר’ה, לבדוק מיילים (לא היו סמארטפונים!) ולחטוף קלקולי קיבה (מי שהיה בבוליביה ולא חטף קלקול קיבה, לא היה בבוליביה). בחוץ היה כמו יום כיפור – הכביש ריק מנפש חיה וכל החנויות סגורות – אז החלטנו פשוט לצאת לרחוב ולשחק כדורגל.

ירדנו שישה חבר’ה עם כדור, אלתרנו שער משלוש אבנים וצמיג מחורר והתחלנו לשחק על הכביש. פתאום הגיעה חבורה של נערים בוליביאנים שביקשו להצטרף אלינו. חשבנו לעצמנו שהבוליביאנים גרועים בכדורגל, כבר עמדנו בכבוד מול ברזילאים בחופים בריו, אז מה זה כבר כמה גמדים? אבל שכחנו דבר אחד. לה פאז, היא עיר הבירה הגבוהה בעולם (בגובה של 3,500 מ’). אחרי שאתה עולה קומה אחת במדרגות, אתה מתנשף כאילו שטיפסת על האוורסט, אז תחשבו מה זה לשחק כדורגל בגובה של 3 וחצי ק”מ. אחרי דקה אתה מרגיש שכל החמצן בגוף שלך אזל.

אבל הבוליביאנים המצ’וקמקים האלה כבר רגילים לאוויר הפסגות. הם כיסחו אותנו 10:5. בינתיים החלו צופים להתאסף. גם הישראלים שיצאו קצת להתאוורר וגם עוברי אורח בוליביאנים משועממים. עד לסיום המשחק הראשון כבר היה קהל אוהדים מובהק לכל צד, כולל “אולטראס” ושרופים. אז הפסדנו את המשחק הראשון, ואם יש משהו שאני שונא באמת – זה להפסיד.

דרשנו משחק חוזר ובכדי שזה יהיה מעניין התערבנו על בקבוק קולה יוקרתי שעולה 5 בוליביאן (כ-2 ₪). עלינו בטירוף למשחק וידענו שאנחנו חייבים לנצח, במיוחד לעיני הקהל הרב שהגיע לעודד אותנו, עשה “גל”, קרא “אולה” וכמובן חגג כל שער כמעט באותו טירוף שהוא חגג יום לאחר מכן את השערים של נבחרת ישראל שחילצה 2:2 בדאבלין מול אירלנד. הפתיחה המוחצת שלנו נתנה לנו יתרון 1:7 מבטיח, הקהל מנה כבר יותר מ-200 אנשים באמצע הרחוב בלה פאז ואפילו הטלוויזיה הבוליביאנית שסיקרה את המהומות בעיר צילמה את משחק השלום בין נבחרת המוצ’ילרים לכמה בוליביאנים באמצע הרחוב. הניצחון נראה קרוב, אבל אז שוב החל האוויר להתרוקן מראותינו, והבוליביאנים העקשנים להפליא צימקו ל-7:6. לקחנו נשימה ארוכה וניצחנו לבסוף 7:10.

השמחה הייתה אדירה והכתב אפילו רצה לראיין את חבר שלי, כשהוא על סף התעלפות עם מחסור של חמצן בריאות. עד היום הוא לא בטוח מה שאלו אותו ומה הוא ענה, אבל היה שם איזה “אל אל ישראל”. לאחר מכן העברנו עוד כשבוע עד ששגרירות ישראל בפרו עזרה לנו עם שני מטוסים שהוציאו אותנו משם. את בקבוק הקולה לא קיבלנו. מצד שני, סלמונלה, קיבלנו ועוד איך.

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!