פרישה שקטה

כמו כל שחקן שבשלב די מוקדם בחייו (אצלו זה קרה עוד בתיכון) חטף את התווית "מייקל ג'ורדן הבא", פרישתו של וינס קרטר מלווה בין היתר בתחושה שאולי היה יכול לעשות יותר בקריירה המאוד ארוכה שלו.

וינס קרטר הטבעה
Via Atlanta Hawks facebook page

 

אפשר להסתכל על הקריירה של קרטר מזווית של אכזבות: מהטעם הרע על הסוף בטורונטו ועד לתקוות אליפות שהתנפצו עם הנטס, המג'יק (הקבוצה היחידה איתה הגיע לגמר אזורי),הסאנס והמאבריקס. הוא כן הפך לשחקן מוביל מאוד מהר בליגה, רק לא שחקן מוביל שיכול למשוך קבוצה להתמודד על אליפות. אבל אף אחד לא עושה את זה לבד, וקרטר מעולם לא היה בקבוצה שהיא באמת מספיק טובה ללכת עד הסוף.

סה"כ, היה די טוב. אפילו טוב מאוד

בצד השני של הסקאלה יש מספיק על מה להסתכל אחורנית עם חיוך. הדבר הראשון שעולה בנוגע לקרטר היא תחרות ההטבעות של אולסטאר 2000, כנראה מופע הדאנקים האישי הכי מרשים שנראה אי פעם. שנה אחר כך הוא כמעט והוביל את טורונטו לגמר המזרח – הראפטורס הפסידו במשחק 7 לפילדלפיה של אייברסון, כשקרטר מחטיא בסיום זריקה שהייתה מעלה את טורונטו במקום הסיקסרס.

 

יש את העונות הקצת נשכחות עם הנטס, שם שיתוף הפעולה עם קיד וריצ'רד ג'פרסון שהוביל ללא מעט היילייטס ונצחונות עונה סדירה, אבל שלוש הדחות בלי לתת יותר מדי פייט מול מיאמי (פעמיים) וקליבלנד של לברון המאוד צעיר. בשנתיים האחרונות בניו ג'רזי התחילה הדעיכה – קרטר תמיד היה יותר מרק הטבעות, אבל הפציעות שהצטברו לקחו אלמנט קריטי מהמשחק שלו. כשעזב את הנטס והצטרף לאורלנדו בעונה אחרי שהמג'יק היו בגמר הנ.ב.א, הוא כבר היה על תקן כינור שני. דירוג הכינור שלו המשיך לרדת במהלך הקריירה, כשעבר למדבר באריזונה, ואח"כ לדאלאס שלא הצליחה לשחזר את הקסם של 2011 עם קרטר בקבוצה. יותר מאוחר גם הגיעו העונות עם ממפיס, סקרמנטו ואטלנטה איתה בילה את שתי העונות האחרונות בקריירה שלו, כולל זו שנקטעה הרבה יותר ממוקדם ממה שחשב.

התדמית של קרטר אחרי הטרייד מטורונטו לנטס, שבאשמתו או לא, הייתה קצת מוכתמת. של שחקן מפונק, קצת עצלן, אנוכי ושברירי. דווקא העונות כשחקן משלים (ופחות מזה) הביאו עדנה לאיך שקרטר נתפס בקרב אוהדי הליגה, בעיקר הצעירים יותר. הכעסים מטורונטו רוככו – כשביקר בקנדה עם ממפיס בנובמבר 2014, כחלק מחגיגות 20 השנה לפרנצ'ייז, לקרטר והקהל (לפחות חלק ממנו) היה את רגע השולם שולם לעולם שלהם כולל סטנדינג אוביישן, דמעות של קרטר וכל מה שחוויית שמאלץ צפון אמריקאית אמורה לספק.

סיום בלי רעש וצלצולים

את העונות האחרונות בליגה קרטר לא בילה בלרדוף אחרי טבעות אליפות. בראיון לספורטס אילוסטרייטד לפני כמה חודשים הוא סיפר: זה אף פעם לא היה הקטע שלי. אני רוצה להיות חלק מקבוצה שאני יכול לעזור בה ולקבל קצת דקות. אני רק רציתי לשחק. אני יכול להיות מנטור לשחקנים, אבל הרבה פעמים להראות איך לעשות יותר טוב מלהגיד להם מה לעשות. יש כל מיני סיבות למה הפרישה של קרטר היא לא פסטיבל. אין פה סיבוב פרישה גרנדיוזי ומגלומני (גם כי אי אפשר ואת אטלנטה לא הזמינו לדיסני), וזה מוסיף עוד טיפה נקודות חיוביות לדימוי החדש של קשיש נ.ב.א חביב.

קרטר העדיף דקות משחק (כמה שאפשר) בקבוצות שלא הולכות לשומקום מאשר לשבת על הספסל ואולי לראות טבעת אליפות בסוף העונה. האם זה יפגע בו באיך שהוא נתפס, שנים קדימה? לא ממש. היכל התהילה יכניס אותו, ואליפות כשחקן לא רלוונטי לא הייתה משנה את המיקום שלו בדירוג הדמיוני של כל הזמנים. המורשת של קרטר קשורה הרבה יותר לסגנון המשחק שלו, להנאה שהוא הביא לצופים, וגם לשרידות שלו בליגה, עם 22 שנות קריירה שנמתחה על פני 4 עשורים, משהו שרק הוא עשה.

ונקודה אחרונה על טורונטו, ובכלל קנדה. קרטר לא מהמדינה, הוא נולד בדייטונה ביץ', פלורידה. הוא שיחק במכללות במדי צפון קרוליינה (עוד קישור לג'ורדן). אבל הוא כנראה שחקן הכדורסל החשוב בהיסטוריה של קנדה. הוא הפך את הראפטורס לרלוונטיים בפעם הראשונה אחרי שנים ראשונות לא פשוטות בליגה, והוא ברמה כזו או אחרת אחראי לכך ששחקן קנדי טוב בנ.ב.א היום זה כבר לא דבר כל כך נדיר.

וינס קרטר
Via Atlanta Hawks facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח