פרויקט לגדל ספורטאי – זה שבר או משבר?

לשאר הטורים בפרויקט

לפתע זה תקף אותי. הקורונה שיבשה ליהונתן את הראש. זה כבר קרה בגל הראשון, כשהופסקו האימונים, והשחקנים הצעירים עברו לאימוני זום, אבל האמנתי שכמו שיהונתן ידע לצאת מהבאסה בגל הראשון, הוא יידע לעשות זאת גם בסיום הגל השני. פה טעיתי.

 

זה התחיל בחוסר רצון לרדת להתאמן למטה, המשיך בחוסר רצון לצאת לאימון איתי ונמשך בחוסר רצון להגיע לאימון חזרה מהקורונה במסגרת הקבוצה. הבריחה לעולם הכדורגל הווירטואלי עם הפלייסטיישן הייתה מצב מוגמר, שעות של משחק, מעקב אחר שחקני ESPORT ועוד מיני "שטויות" וירטואליות. מה עושים? יכול להיות שפה תסתיים הקריירה ה"מקצוענית" של הילד? יכול להיות שהשבר שיהונתן חווה היה כה עמוק, עד שהגיע למסקנה שנמאס לו באופן סופי?

ניהלנו שיחה, מספר שיחות, בעקבותיהן הוא חזר להתאמן, כאילו עושה לי טובה בזה שהוא הולך. ראיתי את זה, זה בלט ולכן יזמתי שיחה נוספת לאחר כשבוע וחצי, הפעם כדי לקבל החלטה (ולא בפעם האחרונה בשבועיים שיעברו מאותו יום) מה עושים הלאה ומה הכיוון. פתאום צץ לו נושא חדש שמשפיע על המוטיבציה. "לא מוסרים לי" הוא ירה. "הגעתי לאימון ובכל המשחקון מסרו לי פעמיים". אני זוכר שגם בשנה שעברה זה עבר לי בראש בכל המשחקים שלהם, כיוון שראיתי את זה הרבה, שייכתי את זה אז לתא השטח שהם משחקים ולחוסר היכולת לחשוב בצורה לא אנוכית בגיל הזה.

"למה אני מוסר ולא מוסרים לי?"
"למה אני מוסר ולא מוסרים לי?" – שאלה לגיטימית של שחקן צעיר

 

זה היה הזמן להכניס לתמונה את יובל, המאמן של יהונתן. יהונתן פנה אליו וביקש שיחה אישית, שוחחתי גם אני עם יובל, לאחר פניה שלו, כי מנוסח הפניה של יהונתן הוא הרגיש שמשהו ממש לא בסדר וחשש מפרישה של הילד. בסיום השיחה וזריקת המוטיבציה שוחחנו שוב על הנושא והבטחתי לו לעקוב ביתר שאת אחר משחק האימון שתוכנן לאותה שבת, ואכן נושא הבידוד במגרש בלט לי לעין בצורה חריגה. בנגיעות שלו בכדור הוא היה טוב מאוד, אך כמות הכדורים שהלכו אליו הייתה קטנה, אף כשהייתה מתבקשת.

זה המקום להסביר שאני מאמן את יהונתן עם כדור כמעט מהגיל בו הוא התחיל ללכת. אימוני מסירה בנגיעה, דאבל פסים ואימוני הרמה ישירות ממסירה, הן חלק מהאימונים הקבועים שלנו כבר מגיל צעיר. "להרים ראש" לפני מסירה הפך לטבע אצלו, לא פחות מהמסירה עצמה. עם הזמן הוא פיתח יכולות חריגות לגילו. כשנכנס לאוטו לאחר המשחק, רציתי להחמיא לו על ההופעה שלו, אך במקום זה קיבלתי ילד מפורק שבוכה. קיבלתי ילד שמרגיש שלא משתפים אותו במשחק, שהוא לא רוצה יותר ושנמאס לו. התהפכה לי הבטן! יכול להיות שיהונתן עובר "חרם" בקבוצה? יכול להיות שקרה משהו שגרם לזה?

 

שוחחתי שוב עם המאמן וקבענו לבצע פגישה מרובעת עם מנהל מחלקת הנוער של האגודה. בפגישה הבנו שזה חוזר בהמון קבוצות, יהונתן הבין שזה לא ממש נגדו, אלא טבע של ילדים בגיל הזה (הם אמנם גדולים ממנו בשנה-שנתיים, אבל זאת שכבת גיל שכזאת), המעבר למשחק של תשיעייה אחת ולא שתיים, כמו עד עכשיו, גורם לילדים לאנוכיות יתר, כדי להרשים ולהשאיר על המגרש. ושלא לכולם יש את יכולת המסירה שלו. הסיכום עם יהונתן היה שיתרכז בעצמו ולא באחרים.

כשיהונתן יצא מן החדר ונשארנו אנחנו, הבטיחו לי המאמן והמנהל המחלקה, שישימו אליו לב יותר, ושיפרקו את ה"חונטה הוותיקה" והלא מוסרת שנוצרה בקבוצה עם הזמן. עוד דיברנו על הצורך שלי כהורה מלווה ומעורב, לחזק את יהונתן כל הזמן, להעצים אצלו בראש את היכולות שלו, להמשיך ולהסביר לו על נקודות החוזק שלו ולהמשיך ולעבוד איתו. בנוסף, הוספתי ליהונתן אימון אצל מומחה קורדינציה אחת לשבוע (על אימונים אלו וחשיבותם, אכתוב טור בנפרד). בסוף אותו אימון קיבלתי הודעה מיובל המאמן: "האימון שלו היה מצוין, הוא לא מכיר ביכולות שלו ולא מבין את החוזקות שלו".

גם בשאר האימונים באותו השבוע ואף במשחק הגביע של אותו שבוע, הוא היה נהדר. שיחק בנגיעה כמו שהוא יודע, קידם מהלכים ועבד יפה. יתרה מכך, ביקש שנצא לאימון נוסף בשבת, אחרי שבוע של ארבעה אימונים ומשחק בשישי. חדוות המשחק והמוטיבציה חזרו, השבר הוסב למשבר וגם אותו יהונתן צלח עם כל הקשיים.

עד המשבר הבא.. וגם אותו נפרק..

הוא לא מבין את החוזקות שלו
הוא לא מבין את החוזקות שלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח