אחרי שראיתם אינספור תמונות ממרתון ת"א, אתם יכולים לקרוא בנחת, מה היה שם באמת.

אני טיפוס של מישור. נולדתי במישור החוף וגדלתי שם עד שעברנו לרכס הכרמל, ולכן המעבר שלי כאדם בוגר משם לעמק יזרעאל הוא טבעי ומובן.
בשל כך ההחלטה שלי לנסות ולכבוש פסגה חדשה ולרוץ בפעם הראשונה בחיי במירוץ של 10 ק"מ, היא ממש לא מובנת.

אמנם אני עוסק בספורט מאז ומעולם, אבל מעולם לא רצתי מרחק כזה, ולכן מחיאות הכפיים של רובכם מובנות (את הסטנדינג אוביישן אפשר לשמור לסיום). למה לא כולם? כי בצד אני שומע את הגיחוך של החבר'ה שאומרים, הזהרנו אותך… אמרנו לך…

את ההכנה המנטלית התחלתי שבוע לפני המירוץ עם הסרט "ברביקיו" שנפתח עם רץ בגילי שמקבל התקף לב באמצע מירוץ דומה. עם יד על הלב אני יכול לומר, שלפחות הסוף של הסרט אופטימי, מה שנותן לי תקווה שאוכל לסיים את המירוץ בכבוד.

שלושה ימים לפני הזינוק, בהתאם לכללי ההכנה האופטימליים, אני מצטייד בצינון קל שהמרכיב העיקרי שלו הוא איבוד מיתרי הקול, כלומר "הלך לי הקול". יש לכך לא מעט חסרונות, אבל גם די הרבה יתרונות, שהשתיקה יפה להם.

שישי, שבע וחצי בבוקר, אנחנו על הרציף בתחנת בנימינה ושם יש שני צבעים שולטים. הירוק של החיילים והטורקיז של משתתפי המרתון. הראשונים עליזים ושמחים בדרך הביתה והאחרונים רועדים מקור כי חסכו שלושים שקל על שמירת חפצים באירוע. רבאק, הוצאתם מאות שקלים על השתתפות, נעליים ממותגות, ג'לים ושעונים אבל שמירת חפצים לא קניתם? שלא תתבלבלו, גם אנחנו התקמצנו, אבל הבאנו סווטשרים מתוך תקווה שנמצא אותם בסוף המירוץ.
ואם נשים רגע את הציניות בצד, אז היה משהו מאוד ישראלי בתמונת הרציף הזו. השילוב ואולי הניגוד בין הסממנים הצבאיים הבולטים של מדים, צ'ימידנים, נשק ואפודים לבין בגדי הריצה האזרחיים כל כך, הם משהו שלא רואים בהרבה מקומות. צבא ואזרחות. מלחמה ושלום. אלימות ושלווה.

כשאנחנו יורדים מהרציף לתחנת האוניברסיטה אנחנו נתקלים בתור ארוך לנוחיות. הרצות המנוסות שמלוות אותי, מספרות לי שבד"כ אין מספיק תאים במירוץ עצמו והתורים שם ארוכים. אחרי התלבטות קצרה אנחנו מחליטים לקחת סיכון ולוקחים את שלפוחיותינו המתנפחות ואת עצמנו למירוץ. בדיעבד צדקנו כי שם היו מספיק תאים. זה היה צעד קטן נוסף בדרך לפיסגה.

אני חושב שהאיבר העיקרי בגוף שנפגע באירועים כאלה הוא עור התוף. משום מה המארגנים משוכנעים שמוזיקה רועשת, עם בסים בגובה האוורסט, מעוררת ומעודדת ריצה מהירה. אני חולק עליהם, אבל ניסיונותיי לחלוק את דעתי עם הסובבים אותי כשלו, כי הם לא הצליחו לשמוע אף מילה שאמרתי.
בכניסה לשרוול הזינוק יש פקק של אלפי אנשים שנגרם בגלל המתפלחים (כל כך ישראלי) שנאלצים לקחת רוורס ולחזור, בגלל כל תמונות הסלפי שכולם חייבים, אבל ממש חייבים לצלם, אבל בעיקר בגלל שני הסלבס שחולפים על פנינו מלווים בצוות צילום צמוד ועדת מעריצים. לא תאמינו, אבל יהודה לוי ושלומית מלכה (וואווווו) היו במרחק נגיעה ממני. כשאני צועק שלדעתי היא לא יפה אני נענה בתגובות מבטלות מכל הנשים מסביבי: "מה אתה כבר מבין".

שלוש שעות אחרי שיצאנו מהבית אנחנו מתחילים את שעת הריצה שלנו. המראה של אלפי הרצים לפנינו, כמעט כולם בצבע אחיד, הוא באמת מרהיב ונותן לי תחושה שאנחנו חיים במדינה שפויה, בלי מלחמות ואויבים. ממש מראה פסטורלי. הרחובות שקטים, רוב החנויות סגורות ואין שום מכונית וזה מזכיר לי מאוד את יום כיפור. כבישים, אנשים, אופניים.
אנחנו חוצים רמזורים באדום והשוטרים שמקיפים אותנו, מסביב ועל המסלול, לא נוקפים אצבע או מזהירים אותנו. כמות השוטרים שרצה היא עצומה ואני תוהה מי שומר על החוק והסדר ברחבי הארץ, בעיקר נגד מחבלי דאע"ש המסתובבים בינינו, אם כולם פה. אחר כך ראיתי שיותר מאלפיים שמונה מאות שוטרים השתתפו במירוץ. כבוד. את רוני, דרך אגב, לא ראיתי.

הריצה מלמדת אותי על עוד הבדל בין נשים לגברים. בזמן שאני מסתכל על רמזורים, אישתי מריחה את הרצים שסביבנו, וזה לא תמיד עושה לה טוב.

הריצה עוברת בנופים המוכרים של דיזנגוף, שד' בן גוריון ואבן גבירול, כשזוגתי גיל שויתרה על שבירת שיא כדי לרוץ איתי, דואגת שנשמור על הקצב המתוכנן. כשאנחנו מטפסים לפיסגה של גשר רוקח כבר ברור לי שאני אצליח לסיים את המירוץ על הרגליים.
אנחנו חוצים ביחד את קו הסיום וממהרים לאסוף את המדליות, להצטלם, להצטלם ולהצטלם וגם להשוות זמנים ושיאים עם שאר חברי הקבוצה, שכבר מעדכנים אותי שהיעד הבא שלי הוא חצי מרתון. נו, שויין.

טיפ לחובבנים – כדי שיחשבו שאתם בעניינים תשוו קצב ולא זמן ריצה.

לא תאמינו אבל אף אחד לא נגע בשקית הבגדים שנטשנו במתחם, כך שאנחנו יכולים לחזור ללא נזק כלכלי נוסף.

בדרך חזרה הבנתי למה הרבה שוטרים השתתפו במרתון. זה פשוט בגלל החולצה שגורמת לאנשים לדבר. כן, כן, חולצת המרתון מדובבת אנשים יותר טוב מהשטינקרים שהמשטרה מכניסה לכלא. איש השב"ס מזרזיר שפגשנו ברכבת והגברת המלוקקת בבית הקפה בזכרון התחילו לשוחח איתנו בזכות החולצה וסיפרו לנו בהתלהבות על התוצאות שלהם והמירוצים בהם השתתפו.

זה נכון שאפשר לרוץ ברחובות שלנו ובשדות ליד הבית, אבל זו בהחלט חוויה שונה להשתתף במרתון תל אביב. זה מלטף את האגו להגיד "השתתפתי במרתון" למרות שכולה רצתי עשר וזה אירוע שמאורגן באופן מרשים ונותן תחושה קטנה של שפיות במדינה המשוגעת שלנו.
אמנם אני לא חבר בקבוצת הריצה, רק צופה מהצד וגם קצת ציני, אבל שוב נהניתי לראות את העזרה ההדדית, הקשר בין האנשים וההתרגשות מהחוויה המשותפת ומההישגים של כל אחד ואחת, שחלקם היו רחוקים עד לא מזמן מעולם הספורט. מגיע שאפו לקבוצת BACTIVE שבזכותם גיל רצה ואני אחריה.

לכל הקוראים ששרדו ומבינים שזו היתה ריצת העשר המהירה בחיי – עכשיו הזמן לסטנדינג אוביישן.

כשחיפשתי בערב באינטרנט את התוצאה שלי ואת התמונות מהמירוץ, לא מצאתי כלום. כנראה שאפילו המארגנים לא מאמינים שרצתי ולכן מחקו אותי מההיסטוריה של המירוץ.

ומה המסקנה האישית שלי מכל הסיפור הזה?

החיים שלי הם כמו הריצה הזו – אם אני ואישתי רוצים לרוץ ביחד ובאותו קצב, אני חייב לרוץ הכי מהר שאני יכול והיא יותר לאט.