כשעוד שיחקתי בנוער של נהריה, הגענו למשחק נגד הפועל עכו במגרש בנפוליאון. בין נהריה לעכו מפריד אמנם עולם ומלואו, אך רק 10 ק"מ שנגמעים במיניבוס טרנטה תוך 15 דקות, מה שגרם לכך שקצת הקדמנו את הגעתנו והמשחק שקדם לשלנו עוד לא הסתיים. צפינו בו מאחורי הגדר וברגע ששמענו את שריקת הסיום נכנסנו למגרש כדי לעשות חימום. עוד לא ממש סיימנו להיכנס למגרש ולפתע הקבוצות שסיימו את המשחק הפכו את שדה המרעה לשדה קרב.

לא ממש ברור לי למה וזה גם לא ממש עניין אותי כי אני לא בעניין של אלימות, אבל רוב השחקנים מהקבוצה שלי הצטרפו למהלומות ואני צופה מן הצד בנעלי פקקים עפות לכל כיוון ובעיקר לפרצופים. שחקנים שבחיים לא זינקו כדי לנגוח, התעופפו כדי להביא נוגרה למישהו, אחרים ניסו לשפר את יכולות הקונג פו שלהם ואני מסתכל עליהם ולא מבין. לא מבין למה בכלל כל הבלאגן הזה התחיל ולמה השחקנים מהקבוצה שלי הצטרפו למהומה. למרות שפרצה פעם מלחמה בגלל משחק כדורגל, כדורגל הוא לא מלחמה אלא אומנות.

נזכרתי בזה ביום שני כשראיתי את הביזיון שהתרחש על המגרש בסכנין. מאמנים, שחקנים, אנשי מנהלה, כולם מחפשים למי להרביץ.
התביישתי.
התביישתי שאני אוהב כדורגל, התביישתי שאלו הכוכבים, מעצבי דעה ומושאי הערצה בשני המגזרים.
אל תאשימו את האוהדים, אף אחד מהם לא עשה כלום, כולם נשארו ביציעים וחוץ מקצת קללות והנפת דגלים לא קרה משהו שלא ראינו במקומות אחרים.

מה רוצים מהאוהדים אם השחקנים מתנהלים דרך אלימות?

נהוג לומר שהכדורגל הוא מראה לתהליכים חברתיים ובהחלט ניתן לראות איך הלאומנות תופסת מרחב יותר ויותר גדול במגרשים. מבחינים בזילות חיי אדם, חוסר הערכה לעמיתים למקצוע, חוסר כבוד הדדי. יש מלחמה. כל הזמן. מלחמה. ואני שונא מלחמות.

אז מה שווים כל הביקורים בבתי חולים, ההתנדבות לפרויקטים חברתיים, הבקשות בפרומואים למשחק הוגן וכמובן גולת הכותרת "אי אלימות בכדורגל", כאשר אתם הולכים מכות במגרש?

אני אגיד לכם, זה לא שווה כלום. זה פשוט לא אמין. וכן זה עוד משהו שמהווה מראה לחברה שלנו.
משקרים לנו. כולם. כל הזמן.