לחיצות ידיים בכדורגל: מאיפה הן הגיעו ומתי?

הכדורגל יוצא מההסגר, אבל במצב קצת שונה. כבר התרגלנו ליציעים ריקים ולחגיגות שערים קצת מוגבלות (תוך התחשבות בכללי הריחוק החברתי) או ריקודי פולחן כחלופה (כמו החגיגות הלא שגרתיות של רד בול זלצבורג אחרי הזכייה בגביע האוסטרי). אבל אחד החסרונות הבולטים הוא לחיצות היד וזה גרם לי לחשוב ולתהות מתי התחיל הסיפור הזה של לחיצות ידיים בתחילת המשחקים ולמה.

קרדיט: Alex Pantling

 

קצת היסטוריה

בתולדות הנימוסים ובספרי התנהגות לא באמת מציינים במדוייק מתי התחילו ללחוץ ידיים, אבל אפשר להניח שזה כנראה משחר ההיסטוריה. תיעוד ראשון של לחיצת יד מופיע במאה התשיעית לפני הספירה, על גבי תבליט בסיס משנת 855 לפני הספירה ובו המלך האשורי שלמנאסר השלישי לוחץ את ידו של שליט בבל מרדוק-זאקיר-שומי הראשון וזהו ככל הנראה התיעוד המוקדם ביותר של המסורת הזאת.

שלמנאסר השלישי מברך את מרדוק-זאקיר-שומי הראשון.
קרדיט: מוזיאון עיראק / المتحف العراقي.

 

בתקופת האימפריה הרומית, באמצעות לחיצות ידיים, הראו כוונות טובות וכך הוכיחו שלא נושאים נשק, הם היו נוהגים להסתיר פגיונות בשרוולים, כך שבעת לחיצת מפרקי כף היד הראו שאין להם כלי נשק מוחבאים שם ושכוונתם טובה. הרעיון הזה של לחיצת יד באופן כזה התפשט לרוב מדינות אסיה ואירופה. לחיצת יד פירושה גם חוסר עוינות בין הצדדים. היחס ללחיצות יד במדינות שונות השתנה כל הזמן: לאחר המגיפה הספרדית נאסר על לחיצות ידיים מסיבות מובנות ואפילו פתחו בקמפיין פרסום נגד זה. כך בשנות העשרים של המאה העשרים הופיעו כרזות שונות עם סיסמאות נגד לחיצות ידיים. איסור שהוסר רק בראשית שנות השלושים.

אבל בסך הכל, במאה העשרים, לחיצת ידיים הפכה למעשה חשוב במסגרת חתימת הסכמים: היא קיבעה את ההסכמה של הקואליציה נגד היטלר בין סטלין, צ'רצ'יל וטרומן בשנת 1945 כעובדה מוגמרת וכך גם עם חתימת ההסכם על אי שימוש בנשק גרעיני בשנת 1961 ובעוד אינספור הסכמים מדיניים שהסתיימו בלחיצות ידיים בין חותמי ההסכמים והחוזים. אפילו נערך קורס כיצד ללחוץ ידיים בצורה נכונה, שהופיע לראשונה באוקספורד ואז בפקולטות נבחרות של אוניברסיטאות אמריקאיות מליגת הקיסוס (אגודה של שמונה אוניברסיטאות אמריקאיות פרטיות בצפון מזרח ארצות הברית). ברוב מדינות המערב, לחיצת יד היא מחווה סטנדרטית בפוליטיקה ובעסקים.

 

לחיצת ידיים בכדורגל

ברוב שנות קיומו של הכדורגל לא נערכו לחיצות ידיים. בכמה ליגות (למשל, באנגליה) הופיעו לחיצות ידיים בשנות ה-90, אך הן הפכו לחובה רק מאז 2004 ביוזמתו של סאפ בלאטר שטען שלחיצת ידיים לפני המשחק יכולה לתרום למלחמה בגזענות ובשנאה. נשיא פיפ"א רצה להרגיע את הכדורגל ולהפוך את השחקנים למודל לחיקוי. בלי עלבונות וגזענות, תוך הצגת כבוד הדדי מקסימלי בין הצדדים, כך שלחיצת היד נועדה לאלץ את הקבוצות היריבות לגלות כבוד זו לזו.

אלא שהיה לה גם כוונה נסתרת. לחיצת היד היא גם דרך להסכים לחוזה לא רשמי להשתתף בתחרויות. כל שחקן מסכים לשחק לפי הכללים, וכסימן לכך הוא לוחץ ידיים. זה נותן לשופטים את ההזדמנות להוציא כרטיסים צהובים ואדומים, מכיוון שהשחקנים בעצם מפרים את הכללים, עליהם הסכימו בפומבי בעת לחיצת היד.

לחיצת יד בדרך כלל מביעה הכרת תודה, הסכמה וסליחה. אם כי באיזשהו מקום, זה חסר טעם לעשות זאת לפני המשחק, כשהשחקנים מחשיבים זה את זה כיריבים ואויבים. השחקן לוחץ ליריבו את היד לפני המשחק ואז שובר לו את הרגל במהלך המשחק. רוב האוהדים הרי לא צופים בלחיצות היד שלפני משחק וממתינים לשריקת הפתיחה.

האמת היא שבכירי פיפ"א ואופ"א ניסו להכניס לחיצות ידיים גם בסוף המשחק. בדצמבר 2007, הסרייה א' חייבה את השחקנים ללחוץ יד לאחר משחקים וכך קרה במשחק בין פיורנטינה לאינטר. הנוהל נקרא "המחצית השלישית". זו הייתה יוזמה טובה שנועדה להוסיף להרגעת הרוחות במגרש. אך בפועל התברר כרחוק מהמציאות. לפעמים השחקנים הסתכסכו ולא רצו ללחוץ ידיים או שמתוך הרגל, הם מיד הלכו לחדר ההלבשה. באותו המשחק, השופט רוברטו רוזטי נאלץ להחזיר את שחקני פיורנטינה חזרה למגרש משום שהם פשוט שכחו מהטקס החדש. בסופו של דבר השחקנים לא שיתפו פעולה והרעיון ללחוץ ידיים לאחר המשחק נזנח ברובו.

פרדיננד מסרב ללחוץ את ידו של ג'ון טרי.
קרדיט: English Premier League

 

המקרה המפורסם של הימנעות מלחיצת ידיים היה בספטמבר 2012, לפני משחק בין קווינס פארק ריינג'רס (QPR) וצ'לסי, אנטון פרדיננד לא לחץ את ידו של טרי ואשלי קול, רבים ראו בכך פגיעה ברעיון הכבוד ההדדי ומאמן QPR, מארק יוז, זעם על כך שכולם מוסחים מהמשחק ודנים רק בלחיצות היד או היעדרן: "אולי אנחנו מכבדים בצורה שהיא לא טובה." הוא אמר, "מדוע אנחנו באמת לוחצים יד לפני המשחק? לפעמים נראה לי סביר לעשות זאת אחר כך. שאלו אותי אלף שאלות על לחיצות הידיים של טרי ופרדיננד. זה היה מגוחך, במקום לדון במשחק דיברנו על שטויות."

למרות ההתנגדויות לטקס הקטן הזה, לחיצות הידיים לפני המשחק הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשחק עצמו. אף שפעמים רבות שחקנים ניצלו זאת למחאות משלהם, כמו התעלמות מופגנת מלחיצת יד. בעידן שלפני האינסטגרם זה היה פופולרי ברכילות ובעיתונות הספורט לדסקס על הסיבות ששחקן סירב ללחוץ את ידו של המאמן שלו, למשל. או של שחקן יריב.

קרדיט: FIFA.

 

ב-11 בפברואר 2012 מקרה כזה התרחש באולד טראפורד במשחק בין מנצ'סטר יונייטד וליברפול כאשר סוארס ואברה כמעט הלכו מכות על המגרש, אחרי ש​​סוארס ניסה שלא ללחוץ את ידו של אברה. אברה לא נשאר חייב והיה אפשר להבחין בזעמו. מעשהו של סוארס גרם להד תקשורתי של דיונים ממושכים על גזענות ושנאה, יותר משעורר איכות המשחק של מנצ'סטר.

הרעיון של לחיצת היד לפני המשחק התחיל לאבד מתוכנו.

בענפים מסוימים לחיצת יד היא לא רק טקס משעמם לפני משחקים. ב-NBA השחקנים לא רק לוחצים יד, אלא מארגנים מופע שלם של תנועות שונות שאינן מוגבלות רק ללחיצות ידיים. ולא רק בכדורסל.

לרוב, שחקנים עושים זאת בעת הצגת הרכבי הקבוצות. או אחרי משחקים, בעיקר כתנועה מעודדת ומקרבת בקרב יריבים אך גם חברים: כמו בליגת NFL האמריקאית.

בכדורגל מדובר בטרנד רענן.

מלך לחיצות הידיים הסודיות הוא הונג מין סונג מטוטנהאם. לדרום קוריאני יש תנועה מיוחדת לכל חבר לקבוצה שהוא המציא בעצמו. אחרי שריקת הסיום הוא עובר משחקן לשחקן והם מברכים אותו לפי תנועות שהוא המציא לכל אחד מהם. מחווה נחמדה שרק תורמת לאווירה החברית בקבוצה.

לחיצות ידיים כאלה נועדו להראות שהם לא רק חברים לקבוצה שבועטים בכדור, אלא חברים אמיתיים. למען האמת, אם כבר להתגעגע ללחיצות הידיים בכדורגל, זה רק לרגעים נאים כאלה.

 

לחיצות הידיים — אאוט?

ואז, הגיעה הקורונה ואיתה מציאות חדשה. לחיצות ידיים על המגרש אסורות, לפחות עד שלא יוכנס חיסון ואין זה מפתיע שעוד לפני הקורונה, העולם חשב לוותר על לחיצות הידיים. חלק מבתי החולים בקליפורניה אסרו על שיטת ברכה זו ואף פרסמו כרזות נגד המחווה. ואפילו בכדורגל חשבו לוותר על זה.

נבחרת אנגליה של 2018 זכורה לא רק בביצועיה הטובים, אלא גם בזכות תשומת הלב המופרזת לפרטים הקטנים. מאמן הנבחרת, גארת' סאות'גייט, לאחר התייעצות עם הרופא הראשי של הנבחרת, רובין צ'קרברטי, אסר על לחיצות יד בנבחרת. במקום זאת, השחקנים היכו באגרופים בקלילות. סאות'גייט חשש שמישהו עלול לחטוף מחלה נגיפית ולהדביק את חבריו. צוות האימון של הנבחרת הושפע ממחקרים של אוניברסיטת אבריסטווית' (Aberystwyth), שהוכיחו שהכאה קלילה באגרוף היגיינית פי 20 מאשר ללחוץ ידיים. "אני אוהב את המסורת החדשה שלנו. זה נוח, מהיר יותר מלחיצות יד רגילות, ובנוסף זה גורם לנו להרגיש ייחודיים", אמר אז קשר הנבחרת, דלה אלי. עם זאת, במהלך המשחקים האיסור נשכח ובעיקר אחרי ניצחונות.

בינתיים, לחיצות היד מוחלפות זמנית ב"כיף מרפק", התנועה הזאת של קירוב המרפקים, האם זו תהיה לחיצת היד החדשה? קשה לומר. אבל כמו שההיסטוריה מלמדת, קשה להיפטר מהרגלים. ברגע שיופץ חיסון כנראה נחזור ללחיצות הידיים גם בכדורגל, אבל עכשיו אנחנו יודעים מאיפה זה בא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח