על הרגש שאחרי ההפוגה – הפרמייר ליג חוזרת!

// מאת עידו רקובסקי

זה היה אחר צהריים חמים ושמשי בלונדון. יצאנו מתחנת הרכבת התחתית של הייבורי וצעדנו לעבר האיצטדיון. היה זה המפגש השלישי תוך שלושה שבועות בין ארסנל לניוקאסל. התותחנים נראו בדרך הנכונה לאליפות וקיוו גם להשלים דאבל, והמגפייז שאפו לסיים את העונה במקום הרביעי המוביל לליגת האלופות בעונה הבאה.

המשחק הראשון (מבין השלושה) היה במסגרת הליגה. דניס ברגקאמפ כבש את אחד השערים המרהיבים בהיסטוריה לרשת של שיי גיבן בסנט ג'יימס פארק וארסנל ניצחה 0:2. שבוע לאחר מכן, המשחק במסגרת רבע גמר הגביע האנגלי הסתיים ב-1:1 והמשמעות היתה – גומלין בהייבורי.

 

רצה הגורל ובאותו שבוע היינו בלונדון. לטיול בר המצווה ביקשתי לראות משחק של ארסנל, אלא שלפי תוכנית המשחקים לאותה עונה היו אמורים התותחנים לשחק בחוץ באותו סוף שבוע. התיקו בניוקאסל אילץ את הפרמייר-ליג לשנות את לוח המשחקים וכך יצא שזכיתי לראות במו עיניי את השחקנים שראיתי רק בטלוויזיה, בחוברות המדבקות ובפיפ"א. סול קמפבל, טוני אדאמס, פרדי ליונברג, פטריק ויירה, סילבן וילטורד וברגקאמפ. תיירי הנרי, לצערי, כלל לא היה בסגל.

היה משהו שובה לב בפשטות של אותו משחק. מעבר להשלכות ההיסטוריות של אותו אחר הצהריים לונדוני – ניצחון 0:3 ועלייה לחצי גמר הגביע, ולאחר מכן זכייה בדאבל; ופציעה של רובר פירס שאילצה את צרפת להסתדר בלעדיו בגביע העולם ביפן ודרום קוריאה – סוד הקסם של הכדורגל האנגלי נגלה לפניי. תרבות ספורט של למעלה ממאה שנים, שבוע אחרי שבוע, נסיעה ברכבת התחתית, שירת אוהדים, דוכני מזכרות ומוצרי מועדון, פיש אנד צ'יפס, בירה, כניסה למגרש בעל האווירה ההיסטורית, למעלה מ-38 אלף איש באיצטדיון שמרגיש מעט קטן, ובעיקר – פשטות.

 

באותה עת החלה הפרמייר-ליג לצבור תאוצה. ברור שמבחינת רמה ומשיכת כוכבים היא כבר היתה בצמרת, אלא שהקבוצות המובילות עדיין לא היו בחזקת תאגיד בינלאומי, השידורים מכל מחזור היו ספורים, כשהתקצירים משודרים בשעות מסוימות בלבד ולא זמינים לכל אחד, בכל זמן ומכל מקום. נכון, זה נשמע כמו התרפקות על עבר שאינו רחוק כל כך, 18 שנה בסך הכל, אבל הוא נדמה כיום ככמעט פרה-היסטורי.

בעידן הפוסט-מודרני של הספורט העולמי, לא פשוט להתרגש מאירועי הספורט. נכון, יש ניצחונות, הפסדים, זכיות, אכזבות, סנסציות, רגעי קסם, שיאים; אבל כל אלה פשוט רבים מדי, מציפים מדי. ההצפה – של השידורים, הכתבות, הדיבורים, התוכניות, הפודקאסטים, הריאיונות – אמורה ליצור התרגשות לקראת משהו. זה יכול להיות גמר גביע גרמני, משחק בשלב הבתים של ליגת האלופות או סתם מחזור בפרמייר-ליג. אלא שהיא דווקא יוצרת את ההפך. ההצפה יוצרת רוטינה, שבה בכל רגע נתון כמעט משודר אירוע ספורט, כלשהו, בטלוויזיה. אפליקציות התוצאות בזמן אמת מזמזמות נוטיפיקיישנס כל שעה כמעט; ואנחנו, אוהדי הספורט, בקושי מצליחים לסיים לעכל את הארוחה הקודמת וכבר מוגשת לצלחתנו הארוחה הבאה.

לורן קוסיילני, ארסנל
Credit to "Laurent Koscielny – Officiel" Facebook page

 

משבר הקורונה, שאילץ את עולם הספורט להקפיא הליכים בבת אחת, איפשר לכולנו להטעין מצברים. מהצעות של יוטיוב לצפייה בתקצירים מטורנירי עבר – מי אמר שידור ברוסית של חצי גמר הגביע העולמי מ-2010 בין הולנד לאורוגוואי, ולא קיבל? – דרך חידונים יומיים באתרים בריטים, ועד מעבר על סגלי קבוצות בעונות נשכחות. התקופה הזו איפשרה לנו לעכל רגע, לנוח וכן, גם לצבור תיאבון. השיטפון פסק.

כך מצאתי את עצמי לילה אחד צופה במשך שלוש וחצי דקות בתקציר הניצחון של ארסנל 0:6 על צ'רלטון במשחק אימון באיצטדיון האמירויות. בסרטון שנראה כאילו מגמת הקולנוע בתיכון באיזלינגטון היתה אחראית על יצירתו, שוב נראתה ארסנל בפעולה, לראשונה מאז השבעה במארס. אלכסנדר לקאזט ופייר-אמריק אובמיאנג מצאו את הרשת די מהר, אדי אנקטייה כבש שלושער, וג'ו ווילוק חתם את תוצאת המשחק. נדמה כאילו דבר לא השתנה.

יש את אלה שיאמרו שלא מדובר באותו כדורגל. בכל זאת משחק אימון, ללא קהל, באיצטדיון ענק וריק, מול הקבוצה שנמצאת מתחת לקו האדום בצ'מפיונשיפ, ואפילו שחקני ארסנל לבשו חולצות ללא שמות, כשרק מספרים על גבם. המקטרגים היו רואים גם בהפסד, ארבעה ימים לאחר מכן, 3:2 לברנטפורד מצמרת ליגת המשנה (מקום 4 בצ'מפיונשיפ), את המשכה של אותה אווירה מורבידית. הגנה חלולה שספגה שלושה שערים, בעיטה של לקאזט שלא היתה מביישת קיקר ב-NFL, והד של צעקות אנשי הספסלים.

 

אלא שאני דווקא ראיתי משהו אחר. ראיתי אמנם משחקי אימון, אבל כאלה שמצליחים לזקק את הכדורגל לכדי מה שהוא – משחק. נכון, בעידן שלנו קצת קשה לדמיין את התאגידים הבינלאומיים שגם יש להם קבוצת כדורגל – ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן, מנצ'סטר סיטי – מקיימים משחקים באצטדיונים ריקים של עשרות אלפי מושבים, אבל זה קורה. וכשזה קורה, נותר רק להתבונן במשחק. לחזור למהות, לטקטיקה, לבסיס, ליכולת האישית והקבוצתית, בלי מניירות, בלי פוזה.

אולי היתה זו רק הפוגה קלה ובעתיד נסתכל על התקופה הזו כאנומליה בין שלל השידורים והמשחקים. ואולי יקרה דווקא ההפך. הערב, כשתחזור הפרמייר-ליג, נבין שיש קסם בספורט, והקסם הזה דווקא מתפוגג ונעלם כשצורכים אותו יותר ויותר. עוד שידור, ועוד דיווח, ועוד בילד אפ, ועוד כתבה. כשפשוט מה שצריך זה פחות שידורים, ויותר קסם. כן, קסם כמו שהיה באותו אחר הצהריים לונדוני ב-2002.

ברגקאמפ, פירס, הנרי, ארסנל
Credit to Arsenal Facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח