// מאת דודי קוגן
עונת 20/21 של ליגת העל היא עונה מיוחדת, ולאו דווקא בגלל היעדרו של הקהל, שכן שינוי קיצוני הרבה יותר חל בפורמט והוא המעבר מכדורגל לסדרת מתח משפטית. אני אמנם הדיוט משפטי, אבל את כל מה שצריך לדעת על דיני ראיות כבר השלמתי בעונה האחרונה מקריאת מדורי הספורט. מחזור-מחזור מגיע המאמן התורן, מגובה בקהל המקופח, ומתלונן על השיפוט שגזל את לחמו. ברצינות תהומית מנסים לשכנע אותנו שהשנה, דווקא השנה, חלה איזה הדרדרות פתאומית ברמת השיפוט.
אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל בולשיט. אתם רוצים את האמת? אצטט את ידידי ג'ק ניקולסון – אתם לא יכולים להתמודד עם האמת. האמת היא שמעבר לעובדה שקבוצתכם וקבוצתי אינן מסוגלות לספק את הסחורה, סאגת השופטים היא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של השימוש במערכת הוואר. מיד אגיע לעניין, אבל תחזרו רגע לאחד התקצירים או השידורים החוזרים ותבחנו כמה זמן כדורגל מוקדש לבהייה של השופט במסך המערכת. אנחנו מדברים על השופטים לא כי הם בחרו לגנוב את ההצגה, אלא כי הפכנו אותם לשחקן הראשי, שלא באשמתם יש להם יותר דקות במרכז המסך.
ועכשיו לוואר. כשהזמינה וועדת החוקה של פיפ"א את מערכת הוואר היא רשמה על הקבלה: "למטרות הוגנות", כמו כל קבלה זה חצי שקר. את הטענה כאילו ההוגנות והטכנולוגיה הן הסיבות המיידיות להכנסת הטכנולוגיה ניתן להפריך בקלות. ההוגנות הייתה כאן תמיד, לא הרבה השתנה מאז שתלמידי איטון לקחו הפסקה מלימודים קלאסיים כדי להקפיץ כדור. גם צילום הווידיאו היא טכנולוגיה שקיימת מספיק זמן כדי לגרום לאדם ההגון היחיד בהנהלת פיפ"א לחשוב על להשתמש בה.
הפושע, וזה המונח הנכון כדי לדבר על הוואר, בכלל לא נמצא בזירת הפשע – הוא נמצא בסלון. לדוגמא מונדיאל 2010, הוא ישב בסלון רואה איך הגול של למפארד נפסל והתעצבן. בצדק, השופט טעה בצורה בלתי נסבלת. כמה אפשר לסבול את זה? אבל כדי להבין את הסבל הזה, צריך להבין את העמדה המיוחדת של הצופה הטלוויזיוני. הצופה הטלוויזיוני רואה את המשחק מעמדה שלא קיימת במשחק הכדורגל, הוא באמת ובתמים המספר יודע-כל של העלילה הזאת. לא רק שהוא יודע הכל, עם השנים הוא יודע יותר. לפני המשחק ואחרי המשחק דואגים לו לטבלאות אקסל מתוחכמות, טבלאות שיש פרשנים שנשבעים עם יד על הכדור שאפשר לנבא איתם ניצחון או הפסד. סיפרו לי שפעם לקחו ככה אליפות בבייסבול. במצב שנוצר היה כר הדשא מעין כפר איימיש ליד כביש מהיר.
אני דווקא נהניתי לחבוש את כובע האיימיש שלי בכל שבת, אבל הקרב הוכרע לא מזמן. העולם כבר לא התאים לדמויות הטיפשות שלי, של החברים ליציע והשופטים על המגרש. כל טעות כזאת הייתה אסון סטטיסטי, חריגה שאין לקבל מטבלאות האקסל. אם הוואר הוא ניצחון של מישהו, הוא קודם כל הניצחון של הצופה הטלוויזיוני יודע-הכל. יש ספרים וסרטים עם מתח דומה, לדוגמא בסרטי אימה כולנו יודעים שטיפשי לרדת למרתף אבל הדמות של הדברן הגדול עדיין תעשה את זה. במגרש החוויה כמובן שונה לגמרי, השופט גם ככה טועה תמיד כשזה נגדי.
עכשיו הפילו על השופט להיות נציגו של האוהד שיושב על אולימפוס האיקאה והוא מפקשש. ויפקשש גם בעתיד, כי הוא בן אדם וחוקי המשחק נועדו לבני-אדם. הדרישה ממנו לצדק כעת, כשביכול כל הציוד המתאים ברשותו היא נאיבית – חוקי המשחק אינם משוואות. אז הוא עומד שם, זווית ועוד זווית, והוא טועה לפעמים כי גם ככה המקרים שדורשים עיון גבוליים. באותה מידה היינו יכולים ללמד את חלוצי הפועל פיזיקה כדי להוציא מהם בעיטה למסגרת. בדרך לצדק הזה, ואני בספק אם מישהו הגיע למגרש כדורגל אי פעם כדי לראות צדק, הפסדנו משהו הרבה חשוב, זאת הבעיה האמיתית של הוואר.
עד היום גול היה תופעה פיזית. שרירים משתרגים, כף רגל שפוגשת כדור ורשת זזה. מעבר לכך, הוא היה הדבר הכי חשוב בעלילה, הוא היה מחט עמוסה דופמין שמפוצצת בלון של חצי-שעה, שעה ובמקרה של הפועל שנתיים, של מסירות סרק במרכז המגרש. אחרי גול מגיע משהו שהמילים האלה פשוט לא אמורות לבטא. והינה, בין הכדור ברשת לחגיגה נכנס הוואר. במקום הסם הכי חזק בטבע מתחילים בבירוקרטיה. שופט עם אצבע על האוזנייה, מחוות ידיים שאולה ממשחקי אולמות. וזה לא נגמר רק כשהשופט הולך לוואר, גם האפשרות הזאת עצמה היא בעייתית. אתה מתרגל פשוט לא לשמוח, לחכות שנייה, חבל לשמוח סתם. בסוף זה נגמר ב'יש' סתמי כזה, כמו למצוא חנייה בסיבוב הראשון בשכונה. אם אוהדי כדורגל יתרגלו לא לשמוח בגול, זה פשוט משחק אחר.
מעבר לסיבות הוותיקות, אנחנו כועסים על השופטים כי נראה שעשינו עסקה רעה. החלפנו את הרגע הזה, ועוד דקות ארוכות של כדורגל, בלי לקבל תמורה. נתנו לשופטים וידיאו והם מסרבים לתת לנו צדק. כל מה שקיבלנו הוא עוד נדבך של נהי. ודי, הם לא יתרגלו למערכת הזאת יותר מעכשיו, אי אפשר להוציא יותר מזה, הלוואי ואני טועה.
אבל בכל זאת יש לי הצעה. אני בטוח שיש כמה ארגונים חברתיים שימצאו שימוש מצוין למסכים, למחשבים ולשאר הציוד הטכני של הוואר. אם אתם מתעקשים – שמרו אותו למשחקי גמר או משחקי פלייאוף על אליפות ותו-לא. תורידו מהאוהדים את הסיפור הזה שגונב דקות ארוכות של כדורגל, תורידו מהשופטים את הציפייה הזאת למאה אחוזי הצלחה שדורש הוואר. טעות שופט? אני אכעס עליו בכל מקרה בשריקה הבאה נגד הפועל.
ממבט ראשוני וgut feeling נדמה לי שקראתי זה עתה עוד אחד מהמאמרים המכוננים של התקופה.