32 הופעות, 86.4 אחוזי מסירות מדוייקות, 200 חילוצי כדור (יותר מ6 חילוצים למשחק בממוצע), שחקן השדה בעל מספר הדקות הגבוה ביותר בקבוצה שהגיעה לגמר גביע המדינה וסיימה במקום הרביעי העונה – ניחשתם נכון, אלו נתוני העונה החולפת של איש השעה, עלי מוחמד.

עונת שיא של הקשר, שבהחלט היה אחד מהזרים הטובים העונה. זהו רכש נהדר של הקבוצה הירושלמית של משה חוגג, שאיכשהו במקום שהשיח סביב המעבר שלו יהיה על הנתונים הנהדרים הללו ועל התרומה האפשרית לקבוצה, הפך לשיח פוליטי-גזעני סביב שמו של השחקן. לא מזמן שמעתי התבטאויות בתקשורת של אוהדי בית"ר (או יותר נכון אוהדת אחת ספציפית) התוקפת את המראיין על כך ש"לא יישמע השם מוחמד בטדי". הקטע המצחיק הוא, שלגבי השם עלי, אין לה שום בעיה, "נקרא לו בשמו הפרטי, עלי, ונמצא לו כינוי אחר לשם המשפחה". אבסורד. למה אתם שואלים? הפוסט הזה בדיוק בא להסביר מי היה עלי, בדת האסלאם.

מוחמד

מוחמד נולד בשנת 570 לספירה בעיר מכה שבחצי האי ערב (ערב הסעודית של היום) למשפחה אמידה מבני שבט קרייש, צאצאי ישמעאל, בנו של אברהם (כן, ההוא שלנו מהתנ"ך). בגיל 25, נישא מוחמד לאישה אמידה בשם ח'דיג'ה (אליה נחזור בהמשך) אשר לימים גם הפכה מאמינתו הראשונה בדתו המחודשת של מוחמד. בגיל 40, בשנת 610 לערך, התבודד מוחמד בהר רחוק מביתו על מנת לערוך חשבון נפש – טקס המקובל בתרבות הערבית של אותם ימים.

באחד הלילות בו התבודד, "לילת אל-קאדר", נגלה אל מוחמד, לפי האמונה המוסלמית, המלאך גבריאל (כן, גם הוא שלנו מהתנ"ך) והוריד לו את פסוקי האסלאם. בחלוף השנים, סיפורי ניסים נוספים יוחסו למוחמד כמו זה של "לילת אל-אסראא ואל מעראג'", בו עלה השמימה על גב בהמה אגדית בשם "אל-בוראק" ופגש את אלוהים והנביאים שלפניו. לאחר שהצליח לגרום להתפשטות הדת המוסלמית ולכבוש את מכה ואת חצי האי ערב, נפטר מוחמד בשנת 632 ולאחריו התמנה אבו בכר כח'ליפה, מחליף, להנהגת הדת המוסלמית.

הקרב על הח'ליפות

מינויו של אבו-בכר, אביה של אשתו השניה של מוחמד, עאישה, לח'ליפה היה שנוי במחלוקת, שכן רבים האמינו כי על ערש דווי מוחמד הוריש את המנהיגות דווקא לעלי אבן אבו טאלב – בן דודו של מוחמד שהיה מן הראשונים שקיבלו על עצמם את האסלאם, בערך בגיל 9, בשנת 610 לספירה. מעבר להיותו בן דודו של מוחמד, נישא עלי לבתו של מוחמד וח'דיג'ה – פאטמה, ועל כן מאמינים מוסלמים רבים באותה העת האמינו כי בגלל קרבתו, היה עלי הח'ליף הלגיטימי הראשון, ועליו היה לקבל את הח'ליפות.

לאחר מותו של אבו-בכר, טבעי היה שיבחר עלי אבן אבו טאלב לח'ליפות, אך בצעד נוסף שנוי במחלוקת, מינה על ערש דווי דווקא את עומאר. עלי, מיודעינו, חיכה בצד תקופת כהונה נוספת לאחר שעומאר נרצח ע"י מתנקש ולאחריו עלה עות'מאן לשלטון.

לאחר רציחתו של עות'מאן (כן, גם הוא נרצח), עלה עלי לשלטון בשנת 656, אך נתקל בהתנגדות חזקה משבט אומיה, שטענו כי עלי היה שותף לרצח עות'מאן כדי לעלות לח'ליפות, התנגדות שהגיעה עד לשיאה בקרב צפין – מול מועאויה אבן אבו ספיאן, מנהיג ההתנגדות. למרות עליונות צבאית ברורה של צבאו של עלי, מועאויה, עם תחבולה גאונית, פקד על חייליו לשים ספרי קוראן על חרבות לוחמיו וניצל את התמהמהות צבא עלי לתקיפה וניצח בקרב. מועאויה, בעודו בעמדת עליונות על עלי, הציע לו לעמוד בפני בורר שיחליט מיהו הח'ליף האמיתי, וזה החליט שמעאויה ראוי יותר מעלי, שסולק מהשלטון בבושת פנים, ואף נרצח כמה שנים לאחר מכן בעת שהתפלל.

האיסלאם השיעי

לאחר הדחתו של עלי מהשלטון ורציחתו, בנו חוסיין הוביל את צבא המאמינים לשושלת בית עלי להתנגדות כנגד בית אומייה, ביתו של מועאויה שהיה בשלטון. קבוצת המאמינים האדוקה ברשות חוסיין, שלימים נקראה השיעה, ניסתה לבצע הפיכה כנגד השלטון של בנו של מועאויה, יזיד. האחרון, אשר לא נשאר חייב לנסיונות ההפיכה, הורה להרוג את מתנגדיו והדבר אכן קרה בטבח בכרבלא, כאשר חוסיין ו70 מתומכיו נרצחו. כיום הזרם השיעי, המהווה כ15% מכלל המוסלמים בעולם, מציין טבח זה בטקס "התעזיה" הידוע לשמצה, בו הם מכים עצמם עד זוב דם.

האיסלאם השיעי ידוע כזרם קיצוני באסלאם, כאשר המדינה השיעית הגדולה בעולם, הינה איראן, בה כ90% מכלל התושבים הינם שיעים – כ-65 מיליון בני אדם. אם זה לא מספיק, חלק מהמנהיגים השיעים הידועים לשמצה הינם ח'ומייני, שעלה לשלטון באיראן ב 1978 והעלה את ירושלים למוקד ואת השיח לביטול ישראל לתודעה האיראנית, ומוחמד חסיין פדלאללה, מקים ארגון חזבאללה, המאיים על קיומנו מצפון.

עלי או מוחמד?

השיח סביב שמו של עלי מוחמד הינו שיח אבסורדי, שאין לו מקום בתרבות הספורט העכשווית, במיוחד כאשר מבחינת אוהדי בית"ר, שם המשפחה של השחקן מייצג את דת האסלאם שהם כל כך מפחדים להיקשר אליה ומנגד שמו הפרטי, על שם דמות מרכזית באותה הדת ואבי הפלג הקיצוני שלה, לא מעורר הדים. אולי זה מחוסר ידע, אולי מצביעות ונוחות. מה שבטוח, אם היינו מנתחים כל שם ושם של שחקן זר שהיה מגיע לקבוצה, בטוח היינו מוצאים אחד כזה בהסטוריה, שיש לו קשר לא ממש חיובי ליהדות.

עלי מוחמד הוא שחקן נהדר שנעשה לו עוול בימים האחרונים. המעבר שלו הוא לא פחות משיחוק למשה חוגג, יוסי בניון ולקבוצה מהבירה. חבל לתת לקומץ אוהדים פרימיטיבי לגרום לשחקן שיכול לתרום לקבוצה לברוח או לא להתאקלם כמו שצריך, רק בגלל שמו – שם שאינו קשור לאמונות של אותו שחקן, אבל זהו כבר דיון אחר.