ששון עושה מדליה – בלוג חי

שישי אחרי הצהריים מוקדש בד”כ לפרלמנט בבריכה עם החברים, אבל הכמיהה למדליה בשידור חי דוחה אפילו את הבילוי הקדוש הזה, ואני מתמקם מול המסך וממתין לששון שיעשה לי את השבת.

מצרים ופולין:
אשתי היא חצי מצריה (אימא) ואני שורשיי פולנים (סבא – סבתא) כך שהנצחונות של אורי ששון בשני הקרבות הראשונים שמרו אצלנו על שלום בית.
תארו לכם מה היה המצב בבית אם הפולני היה מנצח אותנו אחרי שהמצרי אפילו לא לחץ את היד לששון. וויי, וויי, וויי.

אז אחרי שניצחנו את שתי הצוררות הללו, אנחנו עולים לקרב מול ידידת ישראל משכבר הימים, הולנד. לא רק זה, גם המתנגד נקרא מאיר, שם ישראלי בעל יחוס ומשמעות, כך שלפני הקרב אני קצת מודאג. כדי להירגע אני מתחיל לקפל כביסה ואריק זאבי מתחיל לנחס את ששון עם משפט מיותר ש”רבע הגמר זה הקרב על המדליה”.

רבע הגמר :
ששון לראשונה בכחול ואני כבר בחרדה. בפעמים הקודמות שהחבר’ה שלנו החליפו צבע זה נגמר רע.
כל פעם שאורי מנסה להפיל את ידידינו ההולנדי ואריק מכריז “כניסה טובה” התרגיל נכשל.
זאבי ממשיך לנחס בקצב (הוא נראה טוב, הוא חזק, הוא עומד יפה וכו’), וששון נכנס לפיגור דקה לסיום ואני בהיסטריה מוחלטת.

השעון ממשיך לתקתק ואפילו מירי נבו נכנסת כבר ללחץ.
זאבי עדיין בשלו. מבחינתו הכל בסדר וששון בדרך הנכונה.

ואז….
ששון מפיל את מאיר…ואריק מבסוט עד השמיים.
אני מיד מחפש את גב’ רגב, אבל הבמאי הברזילאי כנראה אינו מודע שהיא נמצאת באולם ואנחנו מפספסים רגע היסטורי.
אני שואל את עצמי האם למרות שקרב חצי הגמר יהיה אחרי כניסת השבת כבוד השרה בכל זאת תהיה באולם, או שהיא תשמור על השבת, כמצופה מאנשי הציבור אצלנו.

דביל, אני אומר לעצמי, שם זה עוד לא שבת, בטוח שנראה אותה קופצת על ששון, אם יזכה (טפו, טפו, טפו). אני מציע לריבלין וביבי להקליט ברכה מראש ולתכנן מיד אלגוריתם שישלח אותה אליו במקרה של זכייה (טפו, טפו, טפו).

אורי ששון אולימפיאדה
קרדיט לדף הפייסבוק של אורי ששון

חלק שני:
ההקדמה לחצי הגמר כוללת כמה סימנים חיוביים: בערוץ הספורט מודיעים שכבוד השרה לא תגיע בגלל השבת ושבדיה מחוללת הפתעה אדירה ומעיפה את ארה”ב בכדורגל נשים. אם הופ סולו, השוערת האמריקאית (חפשו בגוגל) יכולה להפסיד אז גם ששון יכול לנצח צרפתי שלא הפסיד כבר שש שנים.

שוב ושוב מספרים לנו שטדי הצרפתי הוא לא רק בלתי מנוצח אלא גם סלב ומפורסם בארצו יותר מאריק זאבי אצלנו.
בינתיים בערוצי הספורט מפציצים אותנו במקצועות קלאסיים נוספים בהשתתפות נשים כמו ג’ודו במשקל כבד והרמת משקולות (ויסלחו לי הקוראות).

חצי גמר:
בגלל שהקרב הוא כל כך דוד מול גוליית, אני מתרגש אבל לא ממש לחוץ. גם העייפות מכל הקרבות הקודמים והיין האדום מתחילים להשפיע ואני מתחיל לנקר מול המסך.

הדקות עוברות לאט ודוד שלנו מחזיק מעמד לא רע מול גוליית הצרפתי, אבל בגלל שאין לגוליית פוני, ששון לא מזהה נקודת תורפה להתקפה. דקה לסיום טדי משפשף קצת את העין ומיד חוטף כרטיס צהוב על התחזות. תיקו. יש תקווה ויש סיכוי פצפון להפתעה.

ההוראות שלנו בסלון והצעקות לא עוזרות וטדי מעיף את ששון למזרן ממש בשניה האחרונה של הקרב. ממש ממש מתסכל, מרגיז, מעצבן וקצת עצוב. החלום על עוד מדליה חוטף בומבה רצינית.

הקרב על הארד:
התרגשתי. מאוד מאוד התרגשתי, וכל המוסיף גורע.

ובכל זאת כמה מילים –
כשאורי מופיע הוא מזכיר לי את רוקי במיטבו – הפנס בעין שמאל, המכות על הראש ובכלל התחושה של אנדרדוג שנלחם נגד כל העולם. כשהוא עולה במדרגות חסרה רק המנגינה.

את הקרב אף אחד לא יזכור אבל את הדמעות של אורי בסיום אף אחד לא ישכח. לראות את האיש הענק הזה בוכה מאושר, זה פשוט מחזה מדהים, ולמרות ההתרגשות והמעמד הוא מצליח להתבטא בבהירות ולדבר מהלב, בלי פוזה.

המנצח הגדול הוא המאמן אורן סמדג’ה שהצליח להביא נבחרת לשיא בזמן הנכון. זה בעיניי ממש סיפור סינדרלה.

מסתבר שאפשר לזכות במדליה בלי מירי רגב באולם ולחגוג עד השמיים בלי שיחת טלפון מביבי.

התרגשתי.

ששון עושה מדליה
קרדיט לדף הפייסבוק של “הוועד האולימפי בישראל”
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!