סרט הוליוודי או טרגדיה יוונית? הסיפור של מונדיאל 94′

תמיד רציתי לעשות קורס שדרי ספורט. ידעתי שאחרי הצבא זה משהו שיקרה, חלמתי לשדר משחקים, עשינו את זה תמיד, גם כששיחקנו במחשב ועם חברים במגרש, ועדיין אני “משדר” את הילדים שלי בחצר כשאני מקווה שאף אחד לא שומע. אבל במהלך הקורס גיליתי פתאום את הכתיבה וכמה אני מתחבר אליה, או לפחות חשבתי שגיליתי אותה אז בקורס.

בשנה שעברה כשעברנו דירה והוצאתי דברים ישנים מה”בוידעם” (אין לנו באמת “בוידעם”) מצאתי את זה: חוברת המונדיאל שלי, עם סיכום מונדיאל 94‘. כנראה שתמיד היה לי את ג’וק הכתיבה, ומה שהיה צריך כדי להניע אותו זה אירוע גדול – המונדיאל הראשון באמת שלי, המונדיאל הכי אהוב עליי. זה שאני זוכר כל רגע ממנו פחות או יותר. ואיך לא? ילד בן 12 שמגיע מבית רומני שרואה את המונדיאל הגדול בתולדות רומניה וגם זכייה של הנבחרת האהובה עליו ברזיל כשהכוכב שלה זה השחקן האהוב עלייך? אז כן, קשה להיות אובייקטיבי ולהתעלות על הנוסטלגיה, אבל בטור הבא אנסה לעשות זאת ולהסביר לכם למה זה המונדיאל הכי טוב מאז מונדיאל 86’:

אחרי מונדיאל 90′ האלים, קיבלנו מונדיאל ססגוני ומלהיב בארה”ב, המדינה שיודעת לתת את ה-SHOW הכי טוב. בניגוד לבזבוזי הכספים והאצטדיונים הריקים למשל בדרום אפריקה ומדינות אחרת, ארה”ב הייתה מוכנה עם תשתיות מתאימות, אצטדיונים גדולים ורחבים וכמובן, הידע איך לעשות הפקה מוצלחת. עד היום זהו המונדיאל עם כמות הצופים הגבוהה ביותר בהיסטוריה, כ-3.5 מיליון איש (כ-69 אלף איש בממוצע למשחק) שזה נתון מדהים בהתחשב בעובדה שבמונדיאלים הבאים כבר היו 64 משחקים ולא 52. כי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כל נבחרת כמעט זכתה לעידוד מאסיבי, גם מתיירים אבל גם ממהגרים שחיים בארה”ב. כשאירלנד ואיטליה נפגשות בניו ג’רזי, קל למלא אצטדיון של 75 אלף איש, ואני בטוח שגם כמות כפולה.

מה אתם זוכרים מהטורניר? כנסו לחידון

עוד לפני שמגיעים בכלל לטורניר, היה לנו את אחד מטורנירי המוקדמות הדרמטיים בהיסטוריה. לא רק צרפת שמפסידה לבולגריה ברגע האחרון, קיבלנו את איטליה עולה על חשבון פורטוגל במאבק ישיר, הולנד משאירה את אנגליה בבית, מעיפה את אלופת אירופה, דנמרק. וויילס בקרב ישיר על העלייה מול רומניה מחטיאה פנדל שהיה מעלה אותה בדקה ה-75′. וגם מחזור סיום משוגע באסיה כש-5 נבחרות נלחמות על 2 כרטיסים כשבסופו יפן סופגת שער בדקה האחרונה מעיראק ולא עולה. וזה עוד לפני שדיברנו על ברזיל שעלתה רק אחרי צמד מאוחר של רומאריו בקרב מול אורוווגאי, וארגנטינה שספגה חמישייה מקולומביה ועלתה רק בזכות שער עצמי בפלייאוף מול אוסטרליה.



אבל באנו לדבר על הטורניר וכמו שאמרנו, התפאורה הייתה מושלמת והאמריקאים ידעו להפיק סרט הוליוודי אטרקטיבי. קיבלנו 141 שערים, ממוצע של מעל 2.7 שערים למשחק, הכי הרבה ב-36 השנים האחרונות. קיבלנו נבחרות מפתיעות מהנות כמו רומניה, בולגריה ושבדיה שהגיעו רחוק, קיבלנו את ניגריה נישאת על גבי ההצלחה של קמרון עם כדורגל משובח. אפילו סעודיה הדהימה עם מונדיאל ראשון בהיסטוריה מוצלח. וגם קיבלנו נבחרת מארחת שהביאה לשיגעון הכדורגל בארה”ב, נבחרת שעד אותם ימים הייתה חובבנית, והצליחה להגיע לשמינית הגמר ולמתוח את ברזיל הגדולה. אמנם היום, כשאנחנו 24 שנים אחרי, היא לא נבחרת דרג ראשון, אבל אחת שבד”כ מעפילה לכל טורניר, עם ליגה מקצוענית חזקה (לא הייתה לפני כן) ועם הרבה יותר ילדים שמשחקים כדורגל היום, תודות לאותו טורניר ביתי.

סעודיה
קרדיט לדף הפייסבוק “FIFA WORLD CUP”

אבל האמת היא שלמרות שמדובר על אמריקה, ולמרות שזכינו לראות הצגות של כוכבים כמו האג’י, סטויצ’קוב, דהאלין ועוד, הסיפורים הגדולים של הטורניר דווקא לא היו ‘סרט הוליוודי’, אתם יודעים, כזה שהגיבור חווה עלויות ומורדות צפויות ובסופו של דבר מקבלים סוף טוב, אלא הרבה יותר דומים לטרגדיה יוונית. נתחיל, איך לא, ביוונים, שהעפילו לטורניר ראשון בתולדותיהם, בעיקר תודות להדחתה של יוגוסלביה מהמוקדמות. אלא שהציפיות הגבוהות וההגרלה הקשה הביאו את יוון לטורניר נוראי בו הפסידו פעמיים 4-0 לארגנטינה ובולגריה ו-2-0 לניגריה והמאזן של הנבחרת הגרועה ביותר בטורניר.

כשמדברים על טרגדיה במונדיאלים, אי אפשר שלא להיזכר בטרגדיה של אנדראס אסקובר, והנבחרת הקולומביאנית כולה. זו שהגיעה לטורניר כמועמדת לזכייה אחרי החמישייה מול ארגנטינה, ועפה כבר בשלב המוקדם. הסיפור שלה מדהים (אפשר לקרוא עליו קצת כאן) כשלוקחים בחשבון את ארגוני הפשיעה שהשפיעו על הנבחרת בימים שאחרי מותו של ברון הסמים, פבלו אסקובר. אנדראס (אין קשר משפחתי לפאבלו) שכבש שער עצמי מול ארה”ב, כנראה היה השעיר לעזאזל, ונורה למוות בקולומביה זמן קצר לאחר שהנבחרת שבה הביתה.



ואם כבר דיברנו על סמים ודרום אמריקאים, אז גם הדרך שבה סיים דייגו ארמנדו מראדונה, אולי גדול השחקנים אי פעם, הייתה מבישה. מראדונה עזר לסחוף את ארגנטינה לשני ניצחונות מרשימים מול יוון (וכבש שער נהדר) וניגריה, אבל הורחק לאחר בדיקת סמים בסיום המשחק מול ניגריה בה נמצא בדמו אפדרין. ארגנטינה קרסה בלעדיו והפסידה בשני המשחקים הבאים לבולגריה ורומניה ועפה מהטורניר.

מראדונה, ארגנטינה
קרדיט לדף הפייסבוק “Diego Maradona”

אבל הגיבור הטראגי האמיתי (ספורטיבית) של הטורניר היה רוברטו באג’יו. התחיל את הטורניר רע מאוד, הוחלף כבר בדקה ה-20 במשחק השני כשפאליוקה השוער קיבל אדום, והאיטלקים ספגו הפסד מפתיע לאירלנד. איטליה איכשהוא שרדה את שלב הבתים ועמדה בפני הדחה בשמינית מול ניגריה, עד שהגיע רובי. שער שלו בדקה 89′ שלח את המשחק להארכה שם השלים צמד. אח”כ הוסיף שער ניצחון נהדר מול ספרד וצמד בחצי הגמר מול בולגריה. באג’יו סחב לבד את איטליה לגמר והיה אמור להיות הגיבור של האליפות, רק כדי להחטיא את הפנדל המפורסם ביותר במונדיאלים בדו קרב מול ברזיל. אמנם גם אם היה כובש, לברזיל הייתה ההזדמנות לנצח, אבל התמונה שלו מחמיץ היא התמונה שתיזכר מהאליפות הזו.

המנצח הגדול של האליפות היה השחקן האהוב עליי בעולם דאז, רומאריו, למרות שכאמור שיחק באותה עונה בברצלונה. המגע הקסום שלו בכדור, הסטירה שהיה נותן לו עם החלק החיצוני הפכו אותו להצגה הטובה ביותר בעולם. את הטורניר הוא סיים על חמישה שערים, כולל שער ברבע הגמר מול הולנד ושער ניצחון בחצי מול שבדיה. גם הסיפור שלו לא המשיך מדהים. אחרי עונה חלומית בבארסה, רומאריו עזב כבר בינואר אחרי סכסוך עם יוהאן קרויף, ומאז למעט גיחה קצרה ולא מוצלחת לולנסיה, לא זכינו לראות אותו משחק ברמות הגבוהות ביותר.




אז ברזיל הניפה את הגביע אחרי הפסקה ארוכה של 24 שנים ואולי היא הסיבה לכך שבסופו של דבר המונדיאל הזה לא נזכר ככזה גדול. היו עוד גמרים רעים בהיסטוריה, אבל זה כנראה היה הגמר הכי משעמם והיחיד עד כה שלא הובקע בו אף שער. מילא זה היה רק הגמר, אבל ברזיל, שזכתה בו הייתה אחת היותר משעממות, בטח ביחסית לנבחרת ברזילאית. היא הציגה את רומאריו כאמור, ואת בבטו, הכוכבים ששמו את הגולים, אבל מעבר לכך הציגה נבחרת מאוד אפורה. וזה אולי הדבר הכי משמעותי שאפשר לקחת מאותו מונדיאל, זה היה הטורניר שממנו והלאה חל שינוי במאזן הכוחות של ברזיל וארגנטינה, ולסיום דרכו של מראדונה בנבחרת יש קשר ישיר לכך.

רומאריו ברזיל
קרדיט לדף הפייסבוק “FIFA WORLD CUP”

ברזיל שנכוותה פעם אחר פעם בשנות ה-80′ עם נבחרות אטרקטיביות והר של ציפיות, החליטה שהיא משנה כיוון והיא לא תצליח לשחזר את הנבחרת של מונדיאל 58′ ו-70′, והציגה נבחרת ‘אירופאית’ ראשונה, כשהיא מתבססת על היררכיה ברורה ושמה מבטחיה במספר כוכבים מצומצם. ברור שזה לא תמיד היה מושלם, הגישה הזו עובדת כל עוד הכוכב לא עובר אירוע אפילפטי בגמר (רונאלדו ב-98′) או נפצע פציעה קשה לקראת חצי הגמר (ניימאר ב-2014), ואכן למעשה מאותו רגע והלאה ברזיל זכתה בשני מונדיאלים, ארבע קופה אמריקות וארבע גביעי קונפדרציות. וארגנטינה? שום דבר. אפס תארים ב-25 שנים. כי ארגנטינה עדיין מחפשת את המראדונה הבא ויוצרת הרי ציפיות לא הגיוניים על השחקנים והנבחרת שלה. היא צריכה לעבור את התהליך שעברה ברזיל, בלי קשר לשאלה מי יותר גדול, דייגו או מסי, היא צריכה להבין שלעולם לא יהיה עוד מראדונה.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!