שני כוכבים גדולים עזבו את בוסטון לפני שנה, ושניהם זכו להצלחה גדולה.
הקבוצות שהם השאירו מאחור הלכו בכיוון ההפוך.

טום בריידי הודיע בחודש מרץ 2020 שהוא עוזב את ניו אינגלנד פטריוטס ועובר לטמפה ביי באקנירס.
חודש לפני כן העבירה בוסטון רד סוקס את מוקי בטס, הכוכב הגדול שלה, ללוס אנג'לס דודג'רס.
את בריידי כולם כבר מכירים. הוא שחקן הפוטבול הכי מפורסם והלב של הצלחת הפטריוטס בעשרים השנים האחרונות.
בטס שיחק בבוסטון שש שנים, הוביל אותם לאליפות אחת, הפך לאחד הטובים בליגה, ואם היה נשארבקבוצה, היה זוכה למעמד מיתולוגי בעיר.
שניהם עברו מהקור והשלג של בוסטון, לשמש של קליפורניה ופלורידה, ובשני המיקרים התוצאה היתה זהה.

בוסטון היא אחת מערי אצולת הספורט של ארה"ב, יחד עם ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה ושיקאגו, שלכולן קבוצות בכל ארבע הליגות המקצועניות המובילות, שבדרך כלל גם שייכות לדור המייסדים, ולכולן מסורת ארוכה ומפוארת.
כשבריידי והפטריוטס זכו באליפות הראשונה שלהם ב 2001, הם שברו בצורת ארוכה של תארים בבוסטון. הסלטיקס זכו באליפות האחרונה ב 1986, הרד סוקס ב 1918 והברואינס (הוקי קרח) ב 1972.
אמנם אין שום קשר ניהולי בין הקבוצות המקצועניות של העיר, וגם הבעלים שונים, אבל מסיבה כלשהי האליפות הזו פתחה את הדלת לכל הקבוצות, שנדבקו בווינריות שהביאו בריידי ובליצ'ק לפטריוטס, והן החלו לאסוף אליפויות.
הפטריוטס ניצחו ב 6 משחקי סופרבול, הרד סוקס זכו ב 4 אליפויות, והברואינס והסלטיקס זכו כל אחת באליפות. בסך הכל זכתה העיר ב 12 אליפויות בפרק זמן של כ 17 שנים, בנוסף למספר רב של הופעות בפלייאוף ובגמרים האיזוריים, שלא תמיד הסתיימו באליפויות. בתקשורת קראו לעיר טייטלטאון.
בקיצור, היה כיף גדול להיות אוהד ספורט בבוסטון במאה הנוכחית.

אחרי הסופרבול כולם כבר מדקלמים את הסיפור של טום בריידי וניו אינגלנד. בחירה 199 בדראפט, כניסה להרכב ב"זכות" פציעה של הכוכב, שלוש אליפויות מהירות ושלוש אליפויות מאוחרות עם הפטריוטס, מערכת יחסים מורכבת ופוריה עם המאמן ביל בליצ'ק, אינספור שיאי פלייאוף ופרידה צפויה ומפתיעה מהקבוצה.
במשך שנים האפשרות שבריידי יעזוב היתה על השולחן, והקבוצה אף הכינה יורש איכותי. בריידי חתם בדרך כלל על חוזים קצרים מכיוון שלקבוצה היתה תחושה כל הזמן שהגיל עומד להשיג אותו. אפילו אחרי הקאמבק המטורף בסופרבול מול אטלנטה הוא לא קיבל חוזה ארוך, וגם הציפייה שלו לקבל משקל רב יותר בהחלטות המקצועיות לא התממשה. בסופו של יום, הקש ששבר את גבו של בריידי היה ההרחקה של המאמן האישי שלו ממתקני הקבוצה ע"י בליצ'ק.

מוקי בטס לא יגיע להישגים המדהימים של בריידי, אבל הוא בדרכו הבטוחה להיכל התהילה, והיה בדרכו הבטוחה להיות אחד האייקונים של הרד-סוקס. הוא החל לשחק ב 2014, התקדם מדי שנה, הביא מספרים וגילה יציבות ועיקביות, בהגנה ובהתקפה. בטס הוא החלום הרטוב של כל קבוצה ושל אנשי השיווק שלה, מכיוון שלצד היכולת הוא מביא אישיות מלבבת, חיוך מושלם והתנהלות בוגרת ויציבה. ב 2018 הוא הוביל את הקבוצה לעונה מלהיבה, ולזכייה בתואר אחרי פלייאוף שבו הקבוצה הציגה סגנון התקפי ושמח.

כבר בעונת האליפות היה ברור שמוקי (איזה שם כיפי) ירצה את כל הקופה כשיסתיים החוזה שלו, והיה ברור שהקבוצה מהססת להתחייב לסכום גדול לתקופה ארוכה מכיוון שלא היתה מעוניינת לשלם את מס המותרות המוטל עקב חריגה מתיקרת השכר, ומכיוון שמתישהו שחקן מבוגר עם משכורת עתק הופך מנכס לנטל.
בתחילת 2020 החליטו הבעלים וה GM החדש, חיים בלום (כן, זה השם ואכן הוא…) שעדיף שמן טוב משם טוב, והעבירו את בטס ללוס אנג'לס דודג'רס, שמיד חתמו איתו על הארכת חוזה ל 12 שנים, תמורת 365 מיליון דולר, מהם 65 מיליון כמענק חתימה מיידי. מוקי יהיה בן 40 כשהחוזה יסתיים, ובינתיים הוא מחזיק בחוזה השלישי בגובהו בספורט האמריקאי.

כאמור, בשני המיקרים השחקנים שעזבו הובילו את הקבוצות החדשות לתואר, והקבוצות שויתרו עליהן התרסקו.
הדודג'רס, בהנהגתו של מוקי, זכו באליפות ראשונה אחרי יותר משלושים שנה, ואחרי רצף בלתי נתפס של כישלונות פלייאוף בעשור האחרון, למרות השקעה כספית עצומה, וטמפה, יחד עם בריידי, ניצחה בסופרבול, אחרי 13 שנים בהן לא הגיעה כלל לפלייאוף.
מנגד, הקבוצות שבטס ובריידי השאירו מאחור נכשלו. הפטריוטס אמנם גירדו כמה ניצחונות, אבל היו רחוקים מהפלייאוף, ולא ברור מי יוביל את הקבוצה בעונה הבאה, והרד סוקס גירדו את תחתית הליגה, אם כי החלו כבר בתהליך בנייה כדי לחזור לתחרות, אלא שהם יזדקקו לפחות לשנתיים נוספות כדי לחזור לצמרת.

אין מסקנה גורפת וברורה מהסיפור הזה.
יש שחקנים שעוברים קבוצות כדי לנסות לזכות בתארים (לברון, דוראנט, הארדן), יש כאלה שישארו באותה קבוצה גם אם לא יגשימו את כל חלומותיהם (ג'רארד, טוטי, ליליארד) ויש אחרים שיעזבו אחרי שניצחו על מנת לחפש אתגר חדש.

מצד שני כל קבוצה נוהגת באופן שונה מול השחקנים בגלל סיבות שונות. לעיתים אלה הם שיקולים כלכליים, לפעמים שיקולים פרסונליים של התאמה, גיל ואופי, לעיתים מדובר במאבקי אגו, ולפעמים קבוצות פשוט מחפשות דרך חדשה.

יש קבוצות שמרוויחות ממהלכים של פרידה מהכוכב שלהן, ויש כאלה שמפסידות, כמו הסלטיקס והלייקרס שהחליטו שלארי בירד וקובי בראיינט יסיימו אצלן את הקריירה, ושתיהן נזקקו לזמן התאוששות ארוך. במקרים של בריידי ובטס היו לקבוצות שויתרו עליהם שיקולים הגיוניים לחלוטין, שאפשר לחלוק עליהם, אבל גם אפשר להסביר אותם. כיום נראה שההחלטות של הקבוצות היו שגויות, אולם עסקאות כאלה ראוי לבחון בפרספקטיבה של שנים, ולא אחרי השנה הראשונה. במקרה של מוקי בטס, מיד עם פרסום העיסקה, כל עיתונות הבייסבול היתה מאוחדת בדיעה שמדובר בטעות קשה, מכיוון שהבעלים העדיפו את הדולרים בכיס על פני הישגים והקשר עם הקהל. במעבר של בריידי הדעות היו חלוקות בעיקר עקב חוסר היכולת לחזות מה יעשה שחקן בן 43. יכול להיות ששני השחקנים היו עוזבים בכל מקרה, אלא שהקבוצות לא עשו את המקסימום כדי שישארו.

אמנם אין פיתרון בית ספר לשאלה מה עושים עם הכוכבים, ואין שני מקרים דומים, אבל לדעתי, ברוב הפעמים, קבוצה חייבת לעשות את המקסימום על מנת לשמור על שחקן יוצא דופן, כי כמעט בלתי אפשרי להחליף שחקן כזה, והמחיר שהקבוצה תשלם על עזיבתו, יהיה כמעט תמיד גבוה מאוד. ערך של שחקן עבור הקבוצה אינו נמדד רק בנתונים הסטטיסטיים שלו, אלא גם בהשפעתו על הקהילה ותרומתו לקשר בין הקבוצה לקהילה ולאוהדים שלה. בנוסף, המותג של קבוצה שווה הרבה יותר, ככל שיש לה יותר שחקנים יוצאי דופן שמזוהים איתה לחלוטין.
הסלטיקס והלייקרס אולי הפסידו כסף והצלחות מכיוון שהשאירו את בירד וקובי, אבל הם הרוויחו את הלב של האוהדים, שגם בעידן האינסטנט המודרני, עדיין מעריכים נאמנות.
בזיכרון הקולקטיבי בריידי אמנם ישאר פטריוט לנצח, אבל זה יהיה עם כוכבית, בגלל המעבר לטמפה, וגם לגבי הקבוצה תישאר השאלה מה היה קורה לו בריידי היה נשאר.

ספורט מקצועני מנהלים מהראש, מקצועית וכלכלית, אבל לפעמים ראוי לתת ללב ולרגש יותר מקום ויותר משקל.
בכל חוזה ובכל עיסקה יש סיכון, אולם אם אתה כבר מחזיק יהלום ביד, עדיף לשמור עליו בכל הכח.