סיפורו של הורה אוהד ספורט

"אבא, בא לי לראות איתך מכבי"

איך אומרים לא לילד שלך על דבר כזה? גם אם השעה היא 22:00 בלילה, גם אם הילד במיטה מ-20:30 וניסה עליך כל טריק אפשרי שישאיר אותו מחוץ למיטה (סיפור, פיפי, מים, עוד פיפי, רק עוד סרטון אחד) מול כל אלה אתה עומד איתן, אבל כמה קל לקפל אותך בכל יום חמישי (כל עוד מכבי עדיין ביורוליג) ועוד לילה אחד באמצע שבוע בו מכבי כדורגל משחקת. הרי לא תפסיד את ההזדמנות להנחיל לילד את הערכים שהצבע הצהוב הוא היפה ביותר – ושחלילה לא ירעה בשדות זרים ואדומים. מה גם שאם הוא כבר ישן, אין את האפשרות לצעוק (כמו שאשתי אוהבת) בגולים.

חינוך מגיל קטן

בשאר הימים, כאשר אין שידור של מכבי, יש שידורים של ליגה ספרדית, אלופות, איטלקית, כדורסל, N.B.A ועוד. אם זה לא מספיק, אז לפני שנה התחלתי לשמור על אורח חיים ספורטיבי. מכיוון שאני גם עובד וגם אבא, אני מתאמן רק בשעות הערב ביום שאין משחק שחשוב לי לראות, אחרי שהילדים במיטה. לפני כל פעם שאני יוצא לאימון הילד (הגדול יותר מבין השניים שיש לי) ואני מכינים לי את תיק האימון, ממלאים לי את השלוקר לפני ריצות ארוכות ואת בגדי האימון וממש לפני שאני יוצא לאימון, הילד (שבמירוצים שאני משתתף עושה לרוב את מקצה האפרוחים), קם מהמיטה ומבקש לבוא איתי. מבט אחד לכיוון האשה מבהיר לי שהמחשבה שעלתה לי כרגע בראש – ממש! לא רלוונטית ושאין מצב שזה יקרה וכאן אני מתחיל את המשא ומתן שלי- מול ילד בן כמעט 4.
"אם תישן – מחר תראה איתי מכבי", "תלך לישון ובשבת נעשה תחרות – אני רץ ואתה באופניים" והשיא "אני לא אראה איתך יותר משחקים" שלרוב גורם לשחרור מיידי שלי ולתחילת האימון. אבל בימים שממש קשה לי והוא לא מוותר – אני שולף את התותחים הממש כבדים: שאם הוא ילך לישון אז עוד קצת זמן הוא יוכל לבוא איתי למשחק – הו… כמה אני רוצה לקחת אותו לראות משחק! (אבל על זה ארחיב בפעם אחרת)

כך אני מוצא את עצמי במלכוד 22 בין האהבה שלי לספורט – לאהבה שלי לילד (כשהוא ישן). על מנת לחזק את הבעיה שלי מול הילד – אני משוכנע שהוא הקמע האמיתי של מכבי. הפרט האחרון, משפיע מאד כשהוא סוחט אותי כשהוא אומר "אם אני לא אראה איתך אז אתה לא תנצח"

כיאה לאבא אוהד כורסא, שיש לו את כל הערוצים פתוחים ובכל רגע נתון (כלומר כשלא מתרוצץ לי על המסך איזה כוכב ילדים תורן) מתרוצץ לי לפחות ספורטאי אחד על המסך, הילד שלי למד כבר מגיל שנה וחצי איך עושה זהבי, את מציצת המוצץ של טבס, איזה צבע הכי יפה (צהוב כמובן) ושהוא מכדרר כמו מסי ובועט כמו כריסטיאנו. ואז, כשמגיעה לה השעה שמונה בערב והילד יודע ששעת השינה מתקרבת, הוא מתחיל לפזול לכיוון הטלוויזיה או לשמוע איזה חבר מגיע אלי לראות איזה משחק וכך אחרי המון התחמקויות, אם התחיל המשחק והוא עוד לא נרדם, הוא שולף עלי את נשק יום הדין מהפסקה הראשונה ומשאיר אותי עם עיניים לחות מהתרגשות ומהתלהבות ועם אישה זועמת.

ואני? אני מוצא את עצמי צופה במשחק כשילדון הנושק לגיל 4 מכורבל איתי וזה עדיין נותן לגיטימציה לצעוק בגולים (למדתי לצעוק בשקט).

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח