זה לא סוד שכבר תקופה ארוכה מסומן גארת' בייל בתור הכוכב הבריטי הבא שיכבוש את ליגת ה-MLS. לאחר ששחקנים בריטים וכוכבי פרמייר ליג רבים וטובים כגון וויין רוני, פרנק למפארד, דידייה דרוגבה ותיירי הנרי כבר כבשו את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כולם היו בטוחים שהווינגר הוולשי בן ה-31 יהיה השם הגדול הבא שיחתום בליגה העשירה והמרתקת הזו שרק משתבחת מעונה לעונה. אך ברגע אחד, שנים של מו"מ, גישושים וחיזורים בין קבוצות ה-MLS לבין גארת' בייל הסתיימו באמרה אחת, קצרה וחותכת של סוכנו של בייל, ג'ונתן בארנט – "הוא נשאר במדריד". אז מה בעצם היו הסיבות שהפילו, לפחות לעת עתה את המעבר המתבקש של בייל לארה"ב?
נתחיל בסיבה הראשונה והפשוטה ביותר – רוב קבוצות ה-MLS פשוט כבר לא מעוניינות בשחקנים בעלי פרופיל גבוה כמו גארת' בייל. אם ב-2014 ממוצע הגילאים של שחקני הרכש הזרים ב-MLS היה בסביבות גיל 29, המצב כיום שונה לחלוטין. ממוצע הגילאים צנח בכ-5 שנים. ליגת הכדורגל האמריקאית מעדיפה את הזרים שלה יותר צעירים ופחות מנוסים. קבוצותיה מאסו בשחקנים מדושנים ושבעים, אלו רוצות ששחקני הרכש שלהן ירשמו את הרזומה שלהם בארה"ב תחילה ורק לאחר מכן מעבר לים.
כמו כן, הנהלת הליגה תיקנה בשנתיים האחרונות מספר חוקים מסורבלים הנוגעים לצעירי הליגה ובכך עוררה את תשומת ליבם של הקבוצות והסקאוטים סביב סוגיית שחקני האקדמיות והמכללות. רוב הסגלים של קבוצות ה-MLS עברו הצערה משמעותית בשתי העונות האחרונות ונראה ששחקנים מבוגרים ומנוסים כמו בייל יכולים רק לפגוע בדינמיקה הצעירה של הסגל.
בנוסף, קבוצות כמו אטלנטה יונייטד למשל הבינו לפתע שכל שחקן צעיר הוא גם בגדר של השקעה, בשונה משחקנים כמו בייל שנמצאים בישורת האחרונה של הקריירה שלהם. אטלנטה, שרכשה את החלוץ האלמוני מיגל אלמירון מלאנוס הארגנטינאית, מכרה את הכישרון הפרגוואי לניוקאסל ב-25 מיליון דולר, סכום שנחשב לחסר תקדים עבור קבוצה מליגת ה-MLS.
יחד עם זאת, קשה להתעלם מכך ששחקנים בעלי ניסיון רב ורפרטואר מרשים כמו זלאטן, קאקה, שוויינשטייגר דויד וייה, פירלו ואפילו חאבייר הרננדז המשיכו וממשיכים לנוע בשנים האחרונות לכיוון ארה"ב ואף לאחרונה שמותיהם של סרחיו ראמוס ופיליפה קוטיניו נקשרו למספר קבוצות בליגה, אז מדוע הם ולא בייל?
הסיבה העיקרית לכך היא הפער בין ציפיות השכר של בייל לבין מה שבעלי הקבוצות יכולים להרשות לעצמם לשלם בימי מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי הקשה שפקד את עולם הכדורגל בעקבותיה. ג'ונתן בארנט, סוכנו של בייל, ידוע בתור סוכן קשוח שלא קל לעשות איתו עסקים. מטרתו של בארנט במהלך המשא ומתן עם קבוצות ה-MLS הייתה ותמשיך להיות אחת – להפוך את בייל למשתכר המוביל בליגה, ובפער עצום. הבעיה היא שאף קבוצה כיום, בארה"ב או מחוצה לה, לא תהיה מוכנה לשלם את השכר המוגזם שידרוש בארנט, מלבד קבוצתו הנוכחית של בייל כמובן שכבולה לוולשי לעוד שנתיים נוספות עפ"י החוזה, וזו הסיבה שהסוכן הבריטי נאחז בקרנות המזבח של הסנטיאגו ברנבאו ולא מרפה למרות היחסים הרעועים בין בייל לקבוצה.
הסיבה האחרונה לניתוק היחסים בין בייל לראשי המועדונים בארה"ב היא השקפת העולם הכלכלית והמקצועית של אנשי העסקים האמריקאים שמחזיקים בקבוצות הליגה – בעלי הקבוצות, רובם ככולם עובדים בצורה של רווחיות מידית, תשואה חדה והייפ מטורף בכל פעם שהם חושבים להחתים כוכב כדורגל כזה או אחר. רבים נוטים לחשוב שנדידת השחקנים הספציפיים שמנינו מאירופה לארה"ב הינה בגדר המקרה בלבד, אך בפועל אין הדבר כך – זלאטן הוא המותג הגדול ביותר של כדורגלנים שחצו את גיל 35. רוני, הנרי ולמפארד היו הכוכבים של שלוש קבוצות הכדורגל האהודות בארה"ב, החתמתם הייתה הצהרת כוונות מבחינת הליגה- "ה-MLS היא מיני פרמייר-ליג". פירלו, ווייה והרננדז נחתו בארה"ב עבור המיעוטים המקסיקנים, האיטלקיים והספרדיים שמתגעגעים לכדורגל הלטיני הישן והטוב ודרוגבה? החלוץ מחוף-השנהב הביא את הקהל האפרו-אמריקאי שנעדר במשך שנים ממגרשי הכדורגל בארה"ב.
בהשוואה לכל השמות הללו, נראה שבייל הפציע, האאוטסיידר והמעט פרובלמטי הוא לא בדיוק האיש המתאים למלאכת מכירת החולצות, ההישגיות על הדשא והרמת אחוזי הצפייה עבור קבוצת כדורגל אמריקאית כזו או אחרת. שוק המלפפונים בחסות מגפת הקורונה צפוי להיות לא רק זול יותר, אלא זהיר יותר מקודמיו וכרגע נדמה שבייל הוא סיכון שה-MLS פשוט מסרבת לקחת.
