// מאת רן שלום

נכון, יונייטד הפסידה אתמול – שוב. ונכון, התזמון של ההפסד לא בא למועדון ולאוהדים בטוב במחזור שבו צ'לסי וטוטנהאם שומטות נקודות. ולהוסיף על זה, ההגנה מקרטעת והקישור… טוב נו, אין ליונייטד קישור. ואם כל זה לא מספיק, יש שחקן/ליצן והסוכן שלו שמסובבים את המועדון על האצבע הקטנה שלהם (כן אדון פוגבה, אני מדבר עליך), אבל יש איזשהו תהליך שמתרחש במועדון שאני אישית בתור אוהד אוהב לראות. זה תהליך שגם האוהדים צריכים לקחת בו חלק.

השלב הראשון בתהליך הזה הוא שצריך לשחרר מסר אלכס פרגוסון. פרגוסון לא חוזר! זה נשמע מובן מאליו, אבל אני שומע מהרבה אוהדים שצריך להתחנן בפניו לחזור, או אוהדים שטוענים שהם מתפללים שיחזור – אז הוא לא, אולי הוא היה צריך לומר בנאום פרידה שלו: "אני עוזב ואין מצב שאני חוזר".

ברגע שמצליחים לשחרר מהמאמן האגדי הזה, אפשר לעבור לשלב השני שהוא הבנה שמה שפרגוסון השיג ביונייטד לא קיים יותר באנגליה. אין דבר כזה מועדון שיהיה דומיננטי במשך 20 שנה. הכדורגל כבר לא בנוי בצורה שתאפשר למועדון להגיע למצב של דומיננטיות במשך 2 עשורים וגם לא במשך עשור אחד.
עכשיו, לפני שהקריאות בנוסח "תסתכל על סיטי" עולות, חכו רגע. מה שקורה בסיטי זו תקופה שתעבור. פפ גווארדיולה לא יישאר שם מעבר לסיום החוזה שלו. והשחקנים המובילים שלהם (דה בריינה וסטרלינג) כבר מתמהמהים עם הארכת חוזה כי הם מחפשים איזושהי הבטחה שהמאמן יישאר.

בחזרה לשלבים. קחו למשל את וולבס, קבוצה בינונית שפתאום מתברגת לה בטופ 7-8. קבוצה כזו תעורר עניין אצל כל שיח' שיש לו מספיק כסף מנפט כדי לבוא ולהפוך אותה לסיטי הבאה. הנקודה היא שדומיננטיות בליגה האנגלית היא כבר לא אופציה עבור קבוצות – בליגה הספרדית והאיטלקית זה סיפור אחר, אבל נשמור את זה לטור הבא.

השלב הבא הוא תהליך בנייה. דויד מויס, לואי ואן חאל וז'וזה מוריניו לא באמת ניסו לבנות משהו חדש ביונייטד. האחד נכנס למשרה שגדולה עליו בכמה מידות, השני סוג של ניסה לבנות, אבל שיעמם אותנו והשלישי פשוט עשה מה שהוא יודע לעשות, שזה לריב עם ההנהלה והשחקנים תוך כדי שהכדורגל נראה בהתאם. עם סולשיאר, בפעם הראשונה מאז תקופת פרגוסון, באמת רואים שיש ניסיון לבנות את היסודות. שחקנים מהאקדמיה מקבלים הזדמנויות, הרכש שבוצע לא מסתמך על סרטוני יוטיוב בנוסח "מיטב הביצועים של…", הקבוצה עברה לשימוש ב- Big Data לצורך רכישת שחקנים – משהו שרואים את הפירות שלו ב-2 משלושת ההחתמות שהקבוצה ביצעה (אני עדיין על הגדר לגבי הארי מגוויר). השחקנים ששוחררו גם מעידים על כוונה לניקוי אורוות שחייב להיעשות.

מה שמוביל אותי לשלב הבא בתהליך שהוא להיפטר מעודפי משקל (Dead Weight). אלכסיס סאנצ'ז, שרצה צ'ק גדול ויפה לפני שהוא עובר את השיא שלו, רומלו לוקאקו, שפשוט לא היה מוכן לעשות את קפיצת המדרגה הדרושה כשאתה עובר לקבוצה גדולה (בואו, אינטר זו לא קבוצה גדולה והליגה האיטלקית זו לא ליגה גדולה), אנדר הררה, שלמרות שהיה יקיר הקהל, נתן לסוכן שלו לקבוע לו מה טוב לקריירה שלו (שזה בעצם לשבת על הספסל של פ.ס.ז') וכריס סמולינג, שפשוט לא היה טוב מספיק, למרות שבינו לבין פיל ג'ונס אני מעדיף את סמולינג, כל אלה הן דוגמאות לשחקנים שפשוט לא היו יכולים להישאר במועדון יותר.

לדעתי, לרשימה הזו היה צריך להוסיף את פוגבה בקיץ האחרון ולשלוח מסר חד וברור שאין שחקן שהוא יותר גדול מהמועדון ואין סוכן שיכול לקחת את המועדון לסיבוב בגלל גחמות אישיות (כסף במקרה הזה והרבה). אני כולי תקווה שפוגבה יעבור כבר בחלון ההעברות הנוכחי ואם לא אז בקיץ. יש מספיק שחקנים שישמחו לירוק דם בכל משחק עבור החולצה של יונייטד.

השלב האחרון הוא לא להאמין לכל מה שהצהובונים באנגליה מפרסמים. כשאד וודוורד התראיין לאחרונה ואמר שהוא לא זה שקובע איזה שחקנים נכנסים בדלת, אלא הוא זה שרק עושה את המשא ומתן ומשחרר כספים – אני מאמין לו. כשסולשיאר התראיין ואמר שאין שחקן שיגיע למועדון בלי האישור שלו – אני מאמין לו. כשאיזה צהובון מפרסם כתבה בלעדית שטוענת ההיפך ממה שכתבתי פה, רק בשביל למכור כמה שיותר עותקים – אני לא מאמין להם.

דבר אחרון, שהוא לא שלב בתהליך, אבל פרט חשוב –  תחושת האכזבה שמרגישים כשיונייטד לא מצליחה לצמצם את הפער לטופ 4, לדעתי, היא לא רלוונטית כרגע. יונייטד לא מוכנה לקמפיין בליגת האלופות. הסגל הזה כ"כ צעיר שעדיף עוד עונת השתפשפות בליגה האירופאית מאשר לפגוש את אריות אירופה, לקבל בראש ואז לחוות מפח נפש שיפגע במורל של האוהדים ושל השחקנים.

כשיונייטד שיחקה באסטנה במסגרת הליגה האירופאית, אחד האוהדים ראה את וודורד באיזה פאב משחק פול והחליט לשים לו אצבע רטובה באוזן (באמת?!). אם אני הייתי רואה אותו, הייתי אומר לו: "בחייאת אדי, תן לסולשיאר לרוץ עם הפרויקט הזה".