הניצחון הצהוב אתמול הוא הרבה מעבר ל"עוד ניצחון". זאת לא היכולת, לא הכדורגל הסוחף של העונה השעברה ובטח לא מה שהייתי מצפה מהקבוצה שלי מבחינת יצירתיות ומהלכי משחק.

אז למה זה לא עוד ניצחון? כי המשחק אמש הוא ניצחון של הרוח, ניצחון של מאמן, של רצון ושל מאמץ.

לאחרונה יצא לי לראות את טורניר הגמר של אחד מטורנירי הפוקר הגדולים והופתעתי מעזות המשחק של חלק מהשחקנים, שנכנסו, היות וקופתם הייתה גדולה מספיק ואפשרה את האסטרטגיה של הפחדת היריב החלש יותר (זה בעל הקופה הקטנה) על חשבון זכיה בקופה כזאת או אחרת.

במשך מספר שבועות אנחנו שומעים ואף רואים הלכה למעשה, על בעיות בחלק הקדמי של מכבי, חוסר תיאום משווע בין שחקני החלק הקדמי, אין חילופי מיקומים בין השחקנים, כפי שהיו בעונה שעברה, אין יצירתיות, בגדול ההתקפה לא מתפקדת, משהו כמו לקבל קלפים בינוניים על שולחן הפוקר.

בשבוע האחרון אף התעצמו הדיווחים מהשטח על חוסר היכולת לייצר מצבים גם באימונים עצמם. כשאלה הכלים שיש למאמן, קיים הצורך בשינוי אסטרטגיה, וזה בדיוק מה שעשה ולדימיר איביץ' אתמול, עת שינה את מערך ההרכב, עלה עם שלושה בלמים חזקים וציוות את שני המגנים אל הקישור.

לא לחינם היה זה משחקו הטוב ביותר של ג'רלדש מאז הגיע לקבוצה, בתוספת לכמות המצבים אליהם הגיע אנריק סבוריט הפעלתן. איביץ למעשה אמר "אם ההתקפה שלי תקועה, לפחות אוודא שההגנה תתחבר ותתחזק". במילים אחרות, את הקלפים הבינוניים שקיבל, החליט איביץ' לחזק בשאיפה שהיריבים יתקפלו.

שלא יהיה לכם ספק לרגע, ההתקפה תתחבר, זה יקרה בעוד שבוע או בעוד חודש, אבל זה יקרה. בקרוב נתחיל לראות את אורוש ניקוליץ' משחק, ולצידו את אייל גולסה, מה שאמור להוסיף את מימד המסירה המדויקת והבעיטות מרחוק ובשלב הבא גם את עומר אצילי שמוכח כ"שחקן של מספרים".

אבל מה שבאמת חשוב כרגע הוא שההגנה, שחסרה שלושה שחקנים משמעותיים – למרות שאת יאניוטיס דניאל טננבאום מצליח להשכיח, שרן ייני חסר ברמה המנטלית ומאור קנדיל יחזור להיות שחקן רוטציה אם ג'רלדש ימשיך ביכולת הזאת – תמשיך בתיאום ובגיבוש על מנת לייצר מצב שגם אם ההתקפה לא דופקת, לפחות אפשר לבנות על שער נקי או כמה שיותר קרוב לזה במשחקי הליגה.

בעונה הקודמת כוח ההרתעה של מכבי היה מבוסס על החלק ההתקפי הנהדר שלה, מה שהביא קבוצות למשחק סגור ומבוקר וגם אז ע"י הפעלה נכונה של אלי דסה וסבוריט באגפים בתוספת מסירות חכמות של מיכה והדריבלים של אצילי, יהונתן כהן ועטר יצרו מאזן אימה מול רוב קבוצות הליגה שלא ידעו "מאיפה זה יבוא להם", השנה, נכון לרגע זה, כוח ההרתעה של מכבי נשען על הגנת ברזל שלא ספגה שער מתחילת העונה. מה שמוריד לחץ מההתקפה ומאפשר לחלק הקדמי לנסות ולייצר תיאום ושיתופי פעולה מחודשים.

לא הופתעתי מהוצאתם מהסגל של שני שחקנים מהחלק הקדמי, ולא הופתעתי שדווקא יהונתן כהן ועטר היו השניים שנופו, הערכתי טרם המשחק שמכבי תלך ללחם ולחמאה של המשחק שהוא הקרבה, מלחמה ללא פשרות על מנת להמשיך ולסמן לטוענת לכתר להרגע. ראיתי את המשחק הזה כרגע מחולל בפתיחת עונה רעה של הקבוצה שלי, משהו כמו סיפסולו של אבי נימני ע"י קלינגר מול אותה חיפה בשנת 2002 , מה שהוביל לפריחה של ברוך דגו ובהמשך חזר גם נימני עצמו להכריע את האליפות לאחר פציעתו של דגו.

כל  מה שנכתב כאן יכול היה להיות הפוך, אם רק השער העצמי לא היה נכנס, ושני כדורי רוחב של חיפה היו מוצאים רגל מסיימת, או אם רק מרקו בלבול היה מאמן שיוזם ולא מגיב (ולא באמת ידע איך להגיב), אבל זה לא קרה וגם קורה של מיכה, בלבול ברגליים של פרץ ודרדלה של שכטר, גם לא הפכו את המשחק לתבוסה שהייתה מטשטשת את העובדה שכרגע אין למכבי התקפה, וטוב שכך.

כמו שחקן חזק שיודע לשחק את המשחק, הבליט איביץ' את מה שחזק אצלו כרגע ובנה על הבלחה שתתגבר על הבעיות האמיתיות, הוא המנצח האמיתי של המשחק אתמול והוכיח שוב שיש לו את זה.

תכלס, לא הייתי מוכן לשחק פוקר מול איביץ'.