עונת הכדורסל נפתחת בצל ביטול החוק הרוסי, אבל הקיץ סידר לנו לא מעט מעברים מסקרנים של שחקנים ישראלים שפותחים עונה בה יעמדו למבחן ויהיה מעניין מאוד לעקוב אחריהם.
רק תמשיך ככה
תומר גינת (הפועל תל אביב)
ביטול החוק הרוסי גורם להרבה שחקנים ישראלים בקבוצות כמו הפועל תל אביב שמכוונות גבוה לחשוש מכמות הדקות שיקבלו, אבל הקפטן החדש, שבעונה שעברה היה הישראלי הטוב בליגה וסחב את הקבוצה לפלייאוף בעונה בה כלום לא עבד, יכול להיות רגוע. בקיץ הקבוצה החליפה מאמן ואת רוב הסגל כדי לא לחזור על עונה חלשה כמו האחרונה, אבל בינתיים גם הקו הקדמי דליל יחסית וגם הזרים לא הרשימו בטרום עונה כך שהמפתחות להצלחה עדיין אצלו. גם הנבחרת, בה כבר יש לו מקום של קבע ברוטציה, בונה עליו לא מעט בהיעדר מתאזרח בעמדות הפנים.
עדיין כאן
רביב לימונד (נס ציונה)
מהקפטן החדש של הפועל תל אביב לקודם. אחרי 6 שנים בהן היה הפנים של המועדון, הוא דווקא רצה להישאר, אבל בקבוצה המתחדשת הודיעו לו שהוא לא בתוכניות לעונה הבאה, ובגיל 35 הוא מתחיל אתגר חדש. מבחינת המסורת והבאז התקשורתי סביב הקבוצה, מדובר בירידת מדרגה, אבל הדבר לא תמיד בא לידי ביטוי מבחינת הישגים. הכתומים, שנמצאים אחרי העונה הטובה ביותר בהיסטוריה הקצרה שלהם בליגת העל, הצליחו לשמור על המשכיות בסגל וישחקו ביורופקאפ של פיב"א שנה שנייה ברציפות – לא מובן מאליו למועדון עם תקציב בסדר גודל כזה ומודל לחיקוי לשאר קבוצות הליגה.
הגארד אמנם מעבר לשיא, אבל כמו לאורך כל הקריירה, מדובר בשחקן שתמיד ייתן הכל על המגרש והניסיון של מי שכבר ראה הכל בכדורסל הישראלי ושיחק ברמות הכי גבוהות באירופה הוא בהחלט תוספת חיונית לאינטנסיביות של שני ערבים בשבוע, מהיכרות. נס ציונה היא עיר קטנה שמאוד אוהבת ספורט, ושחקן כזה יכול לעזור מאוד למתג את הקבוצה ולחזק מאוד את בסיס האוהדים שכבר נבנה בלב המושבה.
ליאור אליהו (מכבי אשדוד)
אם צפיתם קצת בכדורסל ב-15 השנים האחרונות, אתם מכירים גם את האיכויות וגם את המגרעות שלו ויש לא מעט מאלה ומאלה, אבל עם מספרים אפשר להתווכח עד גבול מסוים. שחקן שמחזיק באמתחתו 6 אליפויות אירופה רצופות בהן פתח בחמישייה של הנבחרת וקדנציה של 6 שנים בכל אחד משני המועדונים הגדולים של הכדורסל הישראלי, משניהם נפרד כקפטן הקבוצה, עשה קריירה מכובדת מאוד.
אחרי שהיה שותף בכיר בשנות השיא של הפועל ירושלים וכבר שכחנו איך הוא נראה בלי גופיה אדומה, הצפי היה שיתלה את הנעליים לרגל סיום החוזה, אבל השנתיים האחרונות, שהתאפיינו בירידה תלולה ביכולת והרבה חיכוכים עם המאמנים, קצת העיבו על התקופה הנהדרת בבירה. אז הוא כנראה חיפש חוויה מתקנת, במסגרתה יוכל פשוט לחזור להנות מכדורסל ונענה להצעה של בראד גרינברג לחזור לשתף פעולה במקום עם הרבה פחות לחץ.
הרבה דברים לגבי השחקן שנויים במחלוקת, אבל אין ספק שאת המהלכים הייחודיים שעדיין לא הצליחו לשחזר כולם ישמחו לראות עונה נוספת, ואם יצליח להחזיר לעצמו את ההתלהבות ולהזכיר נשכחות, הוא יכול להפוך את הקבוצה הצנועה, בה כרגע חתומים שלושה זרים בלבד, למרענן הרשמי של הליגה.
גיא פניני ויוגב אוחיון (הפועל חולון)
המועדון שהתבסס בשנים האחרונות כמספר 3 בכדורסל הישראלי, מכונה בסרקזם "מכבי עודפים" ולא במקרה יש לו הכי הרבה מה להציע לשני אלופי אירופה במיל' בשלב הזה של הקריירה: מאבק על תארים, השתתפות במפעל אירופי עם כמה קבוצות לא רעות בכלל וקהל גדול ואמוציונלי.
פניני, שהגיע לפני שנתיים, מתאים כמו כפפה, והאוהדים מתמוגגים מסלי הקלאץ' שלו ומהפרובוקציות ששמות סדין צהוב ליריבה השנואה מירושלים. ולמרות שהוא בן 36 ועדיין מתאושש מפציעה לא פשוטה, היכולת הנהדרת בליגה ובנבחרת בעונה שעברה לא משאירים ספק שיחזור ויתרום.
השנה הוא יחזור לשתף פעולה עם יוגב אוחיון, שמגיע דווקא אחרי חצי עונה לא רעה בירושלים (וכאוהד אני מקווה שלמרות הדם הרע בין שתי הקבוצות הוא יתקבל שם במחיאות כפיים כשחקן אורח), אבל נדחק הצידה בגלל העומס בקו האחורי. ביחד הם אמורים להביא הרבה ניסיון וחוכמת משחק לקבוצה שנראה ששוב הצליחה להביא זרים מוכשרים מאוד ובניגוד לעונה שעברה רוצה להצליח גם במאני טיים.
לחזור למסלול
איגור קולשוב (עירוני נהריה)
לפני שנה, אחרי קריירת מכללות מרשימה בארצות הברית, הגיע קולשוב לראשון לציון כהבטחה גדולה, ובחודש הראשון באמת הראה ניצוצות. בהמשך השנה הוא אמנם הרבה להנעים את זמננו בטוויטר והפסיד לגיל אמיתי בפוטופיניש בקרב על תואר צייצן העונה, אבל על המגרש הוא אכזב מאוד. אחוזי הקליעה צנחו, הוא לא הצליח להתחבר לשטף של המשחק הקבוצתי ובמהלך העונה הוא הושאל לתקופה די סתמית בחולון בזמן שראשון לציון הצליחה הרבה יותר בלעדיו.
כפי שהוכח כבר בגביע ווינר לפני שבוע, הפוטנציאל בהחלט שם והשנה השחקן נמצא במקום לא רע לתקן ובאיחור של שנה להפוך לכוח משמעותי בליגה ובנבחרת (אליה טרם זומן). הוא מיועד להיות הישראלי הבכיר בנהריה, שמסתמנת כאחת ההפתעות הנעימות של העונה וישחק אצל דני פרנקו – מאמן מאוד שנוי במחלוקת ובצדק, אבל גם כזה שהצליח להוציא את המיטב מלא מעט שחקנים שסבלו מקשיי הסתגלות במקומות אחרים.
בר טימור (הפועל ירושלים)
בעונה שעברה נדחק בר טימור לקצה הרוטציה של קטש ושלושת הגארדים שדחקו אותו לשם נשארו בקבוצה (וקיבלו עוד זר כגיבוי). בתחילת הקיץ עלו הרבה ספקות אם נכון לשני הצדדים שיישאר בקבוצה, אבל טימור, שכבר ויתר בעבר על חוזה גדול יותר במכבי, כבר הוכיח שלמרות הקלישאות על התמסחרות הספורט וקץ עידן הנאמנות, הוא באמת ובתמים מחובר להפועל ירושלים, והסכים להמשיך להיאבק על מקומו בקו האחורי העמוס.
בגיל 27, אחרי שלאורך יותר מדי זמן זכה להנחות שחקן צעיר, כבר קשה להאמין שיכנס לנעליים הענקיות של יותם הלפרין כמו שציפו ממנו ויהיה שחקן מפתח במועדון, אבל הבעת האמון, שבאה עם המינוי לקפטן הקבוצה, יכולה להעניק לו הרבה ביטחון שהיה מאוד חסר לו בשנה האחרונה, ולאפשר לו להמציא את עצמו מחדש כשחקן משלים של אנרגיות ושינוי מומנטום מהספסל.
עמרי כספי (מכבי תל אביב)
אחרי שהביא הרבה כבוד לספורט הישראלי והשלים 10 שנים בNBA, חוזר כספי למועדון בו גדל והפך לשם המדובר ביותר בקיץ האחרון. מבחינה שיווקית, אין ספק שמדובר בהחתמה מצוינת, אבל מקצועית כרגע יש סביבו יותר שאלות מתשובות – גם בגלל שב-NBA הוא הרגיש נוח מאוד כרול פלייר וצריך לבצע מעבר לתפקיד של שחקן מפתח, וגם כי בשלוש השנים האחרונות הוא הרבה להיפצע ולא הצליח להחזיק עונה שלמה באותה קבוצה.
במשחקי ההכנה ובגביע ווינר הניסיון ניכר והוא נראה מעל כולם בכל מה שקשור להבנת כדורסל, אבל גם נראה כבד מאוד ובשביל להפוך לשובר שוויון בליגה ותוספת כוח משמעותית ביורוליג, כמו שמצפים ממנו, הוא חייב לעבוד קשה כדי לחזור לכושר גופני סביר, ומומלץ גם שלא יבנה על כך שלאורך כל השנה יקבל מהשופטים כבוד של מייקל ג'ורדן ושריקה על כל מגע מינימלי כמו בגביע ווינר.
עכשיו תורכם
ים מדר ומייקל בריסקר (הפועל תל אביב)
שתי זכיות רצופות באליפות אירופה לעתודה זה נחמד, אבל בשביל שתהיה לזה משמעות, קבוצות הליגה והנבחרת הבוגרת צריכות לקצור את הפירות בקרוב מאוד. מוזר לכם האזכור של שני השחקנים באותה שורה? ים מדר זכה ליותר חשיפה כי נתן הצגה באליפות הביתית וכבר בעונה שעברה קיבל הזדמנות בליגת העל, אבל גם בריסקר, שהעדיף להתחשל בלאומית, היה הקלעי הבולט של הנבחרת שזכתה בתואר ב2018 וגם הוא כישרון גדול מאוד שבגיל 21 יכול וצריך לעלות כיתה.
השנה שניהם ינסו להמשיך את הפריחה תחת אריאל בית הלחמי, שאימן אותם בעתודה, ועם פוטנציאל גדול באה אחריות גדולה למאמן: הקו האחורי של האדומים כולל גם את שוכמן ושני גארדים זרים, ובשביל לאפשר לשני הצעירים להתקדם הוא יעמוד לא מעט בצומת בין הצלחה מיידית לבין לחשוב טיפה לטווח ארוך ולשלם לצעירים שכר לימוד בהפסד או שניים. כל מי שחפץ ביקרם של שני הרכזים ושל הכדורסל הישראלי צריך לקוות שיהיה שונה מרוב המאמנים הישראלים בתחום.
יובל זוסמן (מכבי תל אביב)
"מזל שיש חוק רוסי ביורוליג, ובזכותו זוסמן קיבל היום קרדיט ונתן הצגה נגד צסק"א. אופס, אין שם חוק כזה הוא פשוט הרוויח את זה". ככה בחר ניקולה וויצ'יץ' להקניט את שמואל פרנקל בתקופה בה המתיחות בין הקבוצה למנהלת הייתה בשיאה, ולכן, בניגוד ליריבה העירונית, שני הצעירים של מכבי ראויים לאזכור נפרד.
זוסמן לא ינסה, הוא כבר הצליח להפיג את החששות ולהפוך לשחקן משמעותי גם במכבי תל אביב שבונים עליו כישראלי בכיר לטווח ארוך. בינתיים נראה שספורופולוס ממשיך להאמין בו, אבל כדי לשמור על מעמדו הוא חייב להציג שיפור לעומת העונה שעברה: הוא הרוויח את הקרדיט בזכות ההגנה ותענוג לראות אותו נדבק לגופיה של שחקנים כמו שבד ודה קולו, אבל ממוצע של 3 נקודות ב-15 שהעמיד ביורוליג שנה שעברה זה מעט מדי בכל קנה מידה ובנבחרת (גם הבוגרת) הוא כבר הראה שהוא יכול הרבה יותר מזה וצריך גם לקחת על עצמו בהתקפה.
דני אבדיה (מכבי תל אביב)
ספק אם אי פעם היה כל כך הרבה הייפ סביב שחקן ישראלי בגיל 18 כמו שיש סביבו וחשוב להגיד – לא משנה מה יעשה בשנה הקרובה, דני אבדיה ישחק בקיץ הבא ב-NBA אם ירצה בכך. ובכל זאת, כמו שיכול להעיד דראגן בנדר, לעונה של ספסול מתמשך במכבי יש השלכות וכדאי לאבדיה להגיע לשם אחרי שראה הרבה פארקט והתחשל.
יש סיבות לאופטימיות זהירה, אחרי שבאליפות אירופה לעתודה ראינו שחקן שלם מאוד יחסית לגילו ומכבי תל אביב כבר רואה בו נכס תדמיתי ומשתמשת בתמונה שלו למכור מנויים, אבל כמו שכל ישראלי צעיר ומבטיח כבר למד על בשרו, בתקופות לחוצות אף אחד לא חסין ברוטציה של מכבי וכדי למצוא את מקומו בצפיפות בעמדות הכנף, הוא יהיה חייב לשפר את קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות, מה שבנבחרת העתודה ניכר שעד כה לא דרשו ממנו.
תמיר בלאט (הפועל ירושלים)
בעונה שעברה קיבלנו מתמיר בלאט לא מעט סיבות לאופטימיות ועל הנייר כל מה שאפשר לבקש מרכז בתחילת שנות ה-20 לחייו בעונת בכורה בהפועל ירושלים, מועדון ששחקנים צעירים מתקשים מאוד להשתלב בו: 25 דקות לפחות ב-2 מסגרות, ממוצעים של כ-10 נקודות ו-5 אסיסטים שבאו לידי ביטוי גם בהצלחה קבוצתית וזכייה פרס השחקן הצעיר של ליגת האלופות של פיב"א.
אבל יש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה והם לא תמיד דברים טובים: הקליעה שלו עדיין לא מספיק יציבה, את ההגנה שלו קבוצות לאט לאט למדו לנצל ולידיים הרועדות שלו היה חלק לא קטן בקריסה של הקבוצה ברבע גמר ליגת האלופות ובחצי גמר הפיינל פור. אלה דברים שאפשר לסלוח עליהם לשחקן בגילו ובמצבו, אבל על בלאט מופעלים לחצים נוספים: גם בגלל הציפיות הגבוהות איתן הגיע, גם בגלל שבמועדון הישגי כמו הפועל ירושלים לאף אחד אין סבלנות לתהליכים או חילופים חברתיים ובעיקר בגלל הקשר המיוחד עם המאמן שבתחילת הקריירה עזר לו מאוד, אבל לאט לאט הופך למשקולת מעיקה: השחקן נעזר בסוכנות הקידום "שחקן אמיתי" בה עודד קטש הוא בעל תפקיד, כך שמהרגע בו דרך על הפרקט בארנה כל דקה שהוא לא מספק את הסחורה וממשיך לשחק היא טריגר לביקורת וטענות על ניגוד עניינים שפוגע בקבוצה.
לכן, בשביל שבהפועל ירושלים ובנבחרת ישראל ימשיכו לבנות עליו כרכז העתיד שלהן (ועם כל הביקורת כבר עכשיו ספק אם יש מישהו יותר טוב ממנו), הוא חייב להראות התקדמות משמעותית ולתקן את הליקויים כבר העונה.
בושה
בושה
בושה
יום נעים