נורדיה – פעם חמישים

זהו, נגמר. אני נפרד. לכל דבר יש סוף ואם כבר סוף אז שיהיה בשיא, כמו שהעונה הזו סיפקה. אין יותר טוב מזה. המטרות הושגו, החוויות נחוו, גם סיפור חמישים, מספר עגול ויפה, סוגר את העניין כמו שצריך.
מאז שעליתי על הרכבת הנורדאית הכרתי המון שותפים לדרך, שלא תמיד היתה קלה. קשיים, תקלות, הפתעות לא נעימות פה ושם, אבל גם הרבה עליות וכיף. לעיתים זה נראה כמו גיבוש ליחידה מובחרת, שמתאמנת לכבוש עוד טירה מבוצרת. לעיתים זה היה כמו טיול משפחתי קיצי ונחמד, עם מלא ילדים ושמחה, באחו של לוד. מדי פעם זה נראה כמו טיול שנתי בגיל התבגרות למרחבי מבשרת או גדרה, עם כל האמוציות, המתח, החששות. עם האהבה ממבט ראשון בנורדיה, הילדה הכי יפה בכיתה, אחריה הלכתי לכל מקום רק כדי להיות כמה שיותר קרוב אליה.
כל התקופה הזו היתה בשבילי מסע קסום של אנשים ומקומות, שאם לא נורדיה לא הייתי מגיע אליהם ובטח לא מרצוני החופשי. אבל כל מסע כזה, עד כמה שיהיה מוצלח, סופו להסתיים ובעצב רב חייבים לחזור הביתה. עמוס בשקי זיכרונות ומזוודות של געגוע. עם חוויות שיישארו לכל החיים. עם תובנות והבנות וארגז כלים שאקח איתי להמשיך הלאה למחוזות אחרים, לעתיד לא ברור של גילויים חדשים ושלל קלישאות נוספות.
לא עוד מושבים שפלים מהשפלה וההר. לא עוד נסיעות פתלתלות בעלייה או ירידה, בדרכים צדדיות, משובשות, שלא תמיד מופיעות בוויז, כשבסופן מגרשים עקומים ונידחים עם דשאים סינטטיים, פנסי תאורה מיותרים שרק מסתירים את היציעים המתפרקים או החסרים. בקיצור לא עוד קריית עקרון, שכבר מזמן הבנתי איפה היא אבל עדיין לא ברור לי למה אני ממשיך עם השטות הזו.

נורדיה
לא גדלתי בבית בית”רי. לא האכילו אותי מגיל אפס מטרנה מהולה בז’בוטינסקי. לא ‘נטשתי’ מועדון. לא ‘בגדתי’ ועזבתי את טדי, בלי לנסות לתקן את המעוות, לשפר את המקולקל ובמקום זאת בניתי קבוצה אחרת. אין לי סמלים או מסורת לשמר וההתעסקות מסביב לשעון בכל מה שקשור בנורדיה, כפי שמצאתי את עצמי, לא תמיד עשתה לי טוב.
לפני כן, בימי שישי בצהריים הייתי נוסע לים. מזמזם סתם שירים ולובש חולצות במגוון צבעים. הייתי חופשי ומאושר, אבל מהרגע שהכרתי את נורדיה הצטמצמה מאוד הגרדרובה ותן לו ת’כדור… כל שתבקשי… בן בסט… ועוד פזמונים מהפלייליסט המכובד של היציע תקועים לי בראש ימים שלמים.
עם הזמן גיליתי תסמינים קשים של התמכרות. לפחות פעמיים ביום הייתי חייב לעבור ברחוב ז’בוטינסקי ולצטט משפטים שלו. התחילו לי נדודי שינה לפני משחקים חשובים. מצאתי שאני דוגל בדו קיום, בסובלנות, באי אלימות, בכיבוד הזולת, ללא קשר למוצאו, מינו או דעותיו הפוליטיות. הפכתי לאדם טוב יותר.
עכשיו פגרה והגיע הרגע לעשות חשבון נפש. לחשוב לאן מועדות פניי וגם אם לא קל הדבר, אין בררה אלא לקחת פסק זמן, להוריד את הכובע עם המנורה, לתלות את הצעיף הצהוב, לפשוט את החולצה עם האריה השואג, להחזיר את המקלדת למגירה ולאחר שאמחה דמעה קטנה ומלוחה שמבצבצת בקצה העניין, אומר שלום, אעלה על הסוס וארכב לעבר האופק המאדים (טפי) אל השמש השוקעת בים של עצבות.
אני הייתי גלעד, אוהד נורדיה, מכור בעל כורחי, עייף כרוני ובדיכאון תקופתי. אז לפני שיגיע הקריז ותתלבש עלי הדודא, אגיף תריסים, אכבה אור, אתכסה מעל הראש ואלך לישון לאיזה חצי שנה, כדי שהזמן יעבור כמה שיותר מהר. רק אל תשכחו להעיר אותי באוקטובר, בערך שעה, שעה וחצי לפני המשחק הראשון, שאספיק להגיע למגרש, להתמקם שוב ביציע, כמה שורות מעל התוף, ולחזור לחיים. כי איך אפשר בלי הטירוף, ההתרגשות, המתח, השירים, הכיף, האהבה, הצהוב…
איך אפשר בלי נורדיה…

אז כוסאומו הפגרה ולילה טוב בית”ר, נורדיה כמובן.

משחק אחרון1

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!