נורדיה – פעם חמישים ואחת

“הם גם קבוצה של אוהדים” אמר הראשון.
“אבל לא כמונו…” הוסיף השני.
“ברור שלא” התערב השלישי, “הם בכלל הקבוצה של הדג נחש.”
“וואלה?”
“כן, הלהקה הזו מירושלים.”
“בקיצור שמאלנים.”
“בעיקר שמאלנים.”

מדהים, איזה צירוף מקרים נדיר. בדיוק כשיצאתי מהמכונית אני שומע שיחה על נורדיה. יש דברים קוסמים שפשוט מתרחשים בלי שניתן לשלוט או להבין אותם ואת משמעותם. מצד שני, אולי בגלל שבאותה שניה הכנסתי את הצעיף הצהוב לתיק, חבשתי על ראשי כובע עם סמל המנורה, כשעלי החולצה עם האריה השואג והכיתוב מתחתיו, זה מה שהסגיר את השתייכותי לקבוצה מהבירה וגרם להם לעסוק בנושא כשחלפו על פניי.
התחלתי לצמצם את המרחק כדי לברר את פשר העניין ועל הדרך להסביר להם כמה דברים עלינו, אבל אז נזכרתי ששכחתי את המים במכונית ולפי ניסיון העבר שלי במשחקים כאלה בשפלה, פרט זה חשוב מאוד כדי לשרוד כמה שעות בצהריים האשדודיים. טסתי חזרה למכונית וכשחזרתי כבר לא היה כל סימן לשלושת הצעירים, במקומם מצאתי נחשול אוהדים רועש ומזיע, שדוחף את עצמו לכיוון הכניסה, להתנגשות חזיתית עם המאבטחים עבי הכרס וקשוחי המבט. אחד כזה בדיוק עצר אותי, בחן את בקבוק המים ועוד לפני שאמרתי, ביקשתי, התחננתי שיעלים עין, הוא סימן לי לעבור ובקול סמכותי אמר, ספק איים, שיתן לי להכניס, אבל בתנאי שאבטיח לו מפורשות ואתחייב שלא אתן מהמים לאיש. גם כך לא חשבתי לחלוק את נוזל החיים שלי עם מאות רבות מבני המקום, מה גם שלהעביר מפה לפה לא מומלץ במיוחד.

“מתחייב אני”, אמרתי נחרצות וזרמתי פנימה למתחם היפה והמטופח. הלוואי עלינו מתקן כזה. הלוואי עלינו שהליגה היתה ממשיכה עוד קצת, אבל לא בוכים על שמפניה שנשפכה. במקום זאת מעבירים את הזמן בשדות זרים כמו זה, במשחק שיכול כבר השבוע לקחת את עירוני אשדוד לליגה ב’.
אני עולה ונעמד בשורה העליונה ביותר ביציע. מכאן רואים הכי טוב ולא פחות חשוב מזה, יש מעט צל. מולנו על הדשא עומדות שתי הקבוצות לשירת ההמנון.
“עוד לא עבדה תקוותינו…” מזייפת קלות זמרת צעירה, אבל לאיש לא אכפת.
“התקווה בת שנות אלפיים…” מי סופר.
“להיות עם חופשי…” מתאים לחג חירות.
“בארצנו, ארץ ציון…” בעיניים עצומות ויד על הלב היא מזילה דמעה קטנה. אני מצטרף רק ל”וירושלים.”
גשם של קונפטי צבעוני ממלא את השמיים. לפי הכמות נראה שכל חנויות ציוד משרדי בעיר נשדדו לאחרונה. מיד אחרי זה יוצא המשחק לדרך.

הכדור עובר מצד לצד. הקצב לא רע. גם העידוד מהיציע שוטף ומתואם היטב.
“קדימה דולפינים!” צועק הכרוז בקול צרוד. “ככה קוראים לנו” מסביר אחד האוהדים שעומד לידי ומיד חוזר לפצח גרעינים.
כשהייתי בן שבע, נשלחתי בניגוד לרצוני החופשי לקייטנה. הנושא באותה שנה היה ים ולכן כל הקבוצות קיבלו שמות שקשורים לכך. אחת הקבוצות היותר חלשות, שהפסידה כמעט בכל המשחקים נקראה ‘דולפינים’. הרבה אני לא ממש זוכר מאותו קיץ, רק שהיה חם מאוד ולים אמיתי לא לקחו אותנו, בקושי לבריכה. אז דולפינים זה נחמד ומתאים אולי לילדים בקייטנה, אבל לא לארגון אוהדים שלוקח את עצמו ברצינות. בניגוד לשחקני עירוניה שדווקא מראים יכולות אמפיביות מפותחות ובכל הזדמנות צוללים לדשא. הדבר מנוצל על ידי האשקלונים שגונבים שער מוקדם ומפתיע. לצערם הרב הדבר לא מחזיק מעמד והשוויון שמגיע מהר מרגיע את היציעים עד כדי כך שהעידוד פוסק כמעט לגמרי. כאילו מילאו הדולפינים פיהם מים. רק שירים נגד הפועל ואזכור המקצוע העתיק ביותר בעולם, מעירים את כולם לכמה רגעי שנאה.
בינתיים על הדשא פנדל לטובת א.ס. אשקלון. גם אנחנו היינו פעם א.ס. אבל בניגוד אליהם, שישארו כך לנצח, אנחנו הפכנו לבית”ר. למה אני מספר את זה ולא על הפנדל, כי אין הרבה מה לומר על הבעיטה הרשלנית שאפילו אני הייתי עוצר בלי בעיה.
בלי לשים לב אשדוד כובשים את השני ויוצאים בסופו של דבר להפסקה ביתרון של שלוש אחת.

הדולפינים מתנפלים על המזנון וחוטפים מכל הבא ליד. אני מצליח להשיג ארטיק, אבל מתברר שהוא אדום ומלא צבע מאכל. אחרי שכולם מתפנים לקראת המחצית השנייה ומשחררים את המזנון הנצור אני לוקח ארטיק חדש, מוודא היטב שהוא צהוב וחוזר למעלה היציע, מה שמתברר די מהר כטעות.
את האזור תפסו המעשנים. שזה בסדר מבחינתי ובעיקרון אין לי דבר נגדם. גם אין לי בעיה עם סמים קלים או חומרים אסורים, כל עוד זה לא פוגע באיכות האוויר. חוץ מזה העשן מפריע לראות את המשחק ולא עושה טוב לשחקני אשדוד, שנראים קצת מסטולים וסופגים שער נוסף. שלוש שתיים לצהובים כחולים ויש עוד הרבה זמן לשריקת הסיום. העצבים עולים כך גם כמות המעשנים. אפילו הכלב המשטרתי שהובא כדי לזהות את המשתמשים התעלף ופונה מהמקום במצב קשה.

“קח לו ת’כדור!” צועק המסטול שלידי ומנפנף בידיו.
“תמסור כבר, נו תמסור!” מציע אחד אחר.
“קח לו, מפגר, קח לו…” נשמע כמה שורות מתחתינו.
כולם מחלקים הוראות, מכוונים ומקללים. זה מבלבל את שחקני אשדוד, שכמעט חוטפים שער שוויון, אבל מצליחים איכשהו להבקיע. ארבע שתיים תוצאת הסיום.
עם הגעת הידיעה ששדרות, השנייה בטבלה, הפסידה, יחד עם הניצחון הזה, מובטחת העלייה ההיסטורית של עירוניה לליגה ב’, מה שמפיח ביציע כוחות מחודשים של עידוד. עכשיו כולם שרים. הדולפינים, המשפחות עם הילדים הקטנים שישבו בצד כדי להתרחק מהקללות כמה אפשר, המסטולים שמסביבי, המוכרים במזנון שנשארו עם כל הארטיקים האדומים, הסדרנים עבי הכרס והמבט הקשוח. אפילו הכלב המשטרתי המעולף קשקש קלות בזנבו והראה סימני התאוששות.

קצת מטושטש אני יורד מהיציע. משאיר לאשדוד את החגיגות. אני את ההיסטוריה שלנו לא מחליף. שיהיה להם בהצלחה בעונה הבאה, אבל לא כשישחקו נגדנו.
בדרך למכונית אין סימן לשלושת הצעירים מלפני שעתיים, אבל יש כמה שחקני אשקלון שמחפשים את האוטובוס שלהם. הם ישארו א.ס וכנראה גם עוד כמה שנים בליגה ג’. אני חוזר עם אחלה חומרים. מי יודע, אולי עוד אכתוב על זה סיפור…

ביתר נורדיה

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח