נורדיה – פעם ארבעים ותשע

אם יש פגרה אבל בכל זאת חייבים את מנת הצהוב השבועית, נוסעים לראות דרבי של החברים באשדוד. גם הם קבוצת אוהדים, אותם הכרנו בפגרה של הקיץ הקודם. אומנם הצהוב שלהם לא יפה כמו שלנו והשחור הוא בכלל כחול, אבל אם היריבה היא הפועל, הכדור עגול ומשחקים תשעים דקות, אפשר להסתפק גם בזה.
המגרש נמצא עמוק בתוך שכונה פריפריאלית טיפוסית, מוכת תמ”א 38 וחסרת חניה מסודרת, שמסוגלת להכיל את כמות הרכבים שמציפים את רחובותיה בימי משחק. אני משתחל בין שתי מכוניות, עולה על גבעה חולית ועוצר אחרי שמשפשף את תחתית הרכב על אבן גדולה. מקווה שלא נגרם נזק. רק זה מה שחסר לי, להיתקע במוצאי שבת באשדוד.
על כנפי הרוח החמה והמייבשת אני עושה את דרכי לכיוון המגרש, ממנו עולה שירה אדירה. ‘עירוניה…’ צועקים כולם בפה מלא התלהבות. ‘ניה ניה…’, עונה ההד החוזר מהבתים הסמוכים.
אני לא רגיל לתצוגות קהל כאלה. מבחינתי השיא היה בגביע נגד כפר סבא וכמובן במשחק העונה נגד גדרה בטדי. מעולם לא חוויתי כמות כזו של אוהדים, שממשיכים לנהור ללא הרף, מאובזרים בפרטי לבוש ומוטיבציה בשמיים. באים לדחוף את החלום לליגה ב’.
יש סיכוי יותר מסביר שנפגוש את עירוניה ניה ניה בעונה הבאה. יהיה מעניין אם נצליח לתת פייט ראוי למה שקורה כאן ביציעים. אבל כדי לבחון את האפשרות הזו בכלל עליהם קודם כל לעבור את הפועל המקומית.
המשלחת הנורדאית המצומצמת שלנו מתמקמת בשולי הגוש, ליד חבורת נערים מתחת לגיל המותר בחוק לעישון, שעסוקים במרץ בהפרתו. על השורה לפנינו יושבים כמה בודדים, שלא מצאו את מקומם בתוך הגרעין הקשה והרועש של האוהדים. מאחורינו אב, עם שני ילדיו הקטנים, שהעדיף להרחיקם מסכנת מעיכה.

בית"ר נורדיה
המשלחת הנורדאית

מהזווית הזו אפשר לבחון היטב את המתרחש. מעבר לגדר, לשוטרים ולסדרנים מפוזרים מספר מצומצם של אוהדי הפועל, בטלים בשש מאות לפחות מול הצהוב כחול.
יש כאן מהכל. ילדים, צעירים, חיילים, זוגות, מבוגרים. יש צעיפים וחולצות. אבל אין מגוון מוצרים כמו בנורדיה. ולא רק זה מה שחסר. אין כאן גם משפחות. אולי בגלל הכמות, אולי בגלל אופי הקבוצה והמקום. לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל חסרה תחושת הביחד, המשפחתיות, כמו שאני מכיר ואוהב בנורדיה.
חוץ מזה הכל נראה מקצועי. שלט תוצאות אלקטרוני, מזנון, יציע כבוד ומוכר שתיה ונקניקיות, שמסתובב בין האנשים ומציק לכולם. יש אפילו שופט, שהונחת מליגה בכירה יותר ועולה בכושרו על רוב שחקני שתי הקבוצות, שבשלב די מוקדם של המשחק מוצאים את עצמם שרועים על הדשא עם שרירים תפוסים.
‘זה בגלל הלחץ’ אומר לנו הבודד שיושב שורה מתחתינו ומיד חוזר לאלמוניותו. לי נראה שהסיבה היא תזונה לקויה. מחסור חמור במינרלים בעיקר של מגנזיום, הוא שמפיל קורבנות בזה אחר זה. רק שהשופט לא יוסיף זמן פציעות, אחרת נצטרך לבלות באשדוד בימים הקרובים.
בקיצור יש קצת משחק בין הפציעות והשעמום חוגג. לא כך המצב ביציע. מאות אוהדים קופצים ושרים ללא הרף. פה ושם אני מצליח לזהות לחן מוכר, עליו הולבשו מילים מקומיות כשבכל משפט שני כמעט מוזכרים הפועל והמקצוע העתיק ביותר בעולם. גם קללות לא נחסכו ותיאורים גרפיים שבדרך כלל מוגבלים לבני שמונה עשרה ומעלה, נשפכו על הדשא. מה שדי מקשה על האבא שמאחורינו שנאלץ להסביר לצאצאיו למה התכוון המשורר בפעילות האורלית האינטנסיבית המיוחסת ליריבה האדומה, המוזכרת בפזמון.

עירוני אשדוד
למזלו בדיוק באותו רגע שהיה אמור לספק תשובה החל לרדת גשם וחילץ את האב זמנית מהמבוכה. טיפות זעירות ומרגיזות, שמהר מאוד הפכו לבינוניות ומעצבנות ונעשו בסוף גדולות, שטפו את היציע מהקללות. אבל הענן לא נשאר מעלינו ופינה את מקומו שוב פעם לרוח היבשה, שרק הוסיפה לחשמל הסטטי, שעקץ עם כל שינוי תנוחה.
כשריטואל הקללות והגשם חזר על עצמו בפעם שלישית, זיהיתי דפוס מעניין. אחרי עוד כמה סבבים כאלה גיבשתי תאוריה ולבסוף ביססתי מדעית את הקשר בין הקללות לגשם. אולי זה מסביר את העובדה שבכל משחקיה של נורדיה בעונה הזו לפחות, לא ירדה אף טיפה, אפילו לא בשיא החורף. קור כן, ערפל גם, משחק שבוטל מראש בגלל מזג האוויר היה גם היה, אבל גשם תוך כדי עידוד לא.
בינתיים הצהובים של עירניה ניה ניה עלו ליתרון, שהחזיק מעמד עד הסוף. השופט לא הוסיף זמן. במקום זאת הוא נעל את המשחק ופתח את החגיגות ביציע. כשהשחקנים הצטרפו לשירה וריקודים, שהתעצמו בכל פעם שהוזכר השורש פ.ע.ל בכל הטיה אפשרית, זרמתי החוצה מהמגרש, לצד הנערים שחיסלו שתי חפיסות מרלבורו, הבודד מהשורה לפנינו, שלא מצא את מקומו בתוך הגוש והאבא עם הילדים הקטנים, שבגלל העייפות איבדו זה מכבר כל עניין במילות השירים שליוו אותנו עד השער ונמוגו מעבר לחומות האצטדיון הפריפריאלי.
אני יורד מהגבעה. המכונית בסדר, לא ניזוקה מהאבן ואין סיבה להישאר באשדוד. הדרך הביתה עוברת בין המחשבות. האם גם אנחנו, כשנהיה גדולים, נתנהג כך… האם נאבד את התמימות, את המשפחתיות… האם נקלל ונביא על עצמנו גשם… האם נהפוך לנורדיה דיה דיה…
התשובות יגיעו קרוב לוודאי בעונה הבאה. בינתיים אני מוסיף עוד פיסת חוויה, גם אם היא מאשדוד, למסע שלי בעולם הכדורגל. בסך הכל היה נחמד, אבל אני כבר מחכה לכיף האמיתי עם נורדיה בשישי הקרוב…

עירוני אשדוד

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!