נורדיה – פעם ארבעים ושמונה

המטרה כבר הושגה כך שאין לחץ, אין מתח והמשחק הוא לפרוטוקול בלבד. אז אם יש כל כך הרבה ‘אין’, מארגנים פיקניק. נבוא, נשתה, נאכל משהו, נעודד מדי פעם ונתפזר לעוד פגרה קצרה, כדי להתכונן לארוכה, המעצבנת והמיותרת, שתנחת עלינו מיד אחרי המשחק האחרון בעוד שבועיים.
מצוידים במחצלת, כיסא מתקפל ומצב רוח, אנחנו פורסים את הילדים ואותנו על חלקת הדשא שמאחורי המגרש, איפה שהשכנים מהרחובות הסמוכים באים עם הילדים והכלבים, כדי שירוצו חופשי ויעשו את צרכיהם, בלי שיצטרכו לאסוף אחריהם.
השמש מזמן תקועה במרכז השמיים ומסרבת לזוז ממקומה. החום מבטיח שיהיה לא קל לשרוד את שלושת השעות הבאות.
הרעיון עצמו טוב, גם הביצוע לא רע. אירוע יוצא דופן בספורט המקומי. מימיי לא ראיתי קבוצת כדורגל שאוהדיה מארגנים פיקניק לפני המשחק. מימיי לא ראיתי כל כך הרבה משפחות וילדים באים קבוע ונהנים מכל רגע, ועוד בליגה ג’. אבל בעצם מה אני יודע, לפני נורדיה לא הייתי בכלל אוהד של קבוצה כזו או אחרת. כדורגל בשבילי היה לרוקן את המוח בבהייה לא מחייבת מול מסך הטלוויזיה ותו לא, ללא רצון או יכולת להבין למה כל כך הרבה שחקנים רודפים אחרי כדור אחד. כך שאין לי אקסית מיתולוגית ואהבתי הראשונה והיחידה נכון לעכשיו היא כמובן רק נורדיה, בעיקר בזכות האווירה ביציע והאוהדים, שבשלב זה מפוזרים ללא ניע על הדשא.

IMG_0893
בודדים עם בירות, זוגות עם אהבה, משפחות עם ילדים וכמה כלבים עם לשון בחוץ, כשכולנו בצהוב מזיע, עם נגיעות של שחור בבתי השחי ואזורים אחרים בגוף. רובינו במצב טרום התייבשות, רובצים, שלא לומר מרוחים, על הדשא הדהוי, בתקווה שכוחנו יעמוד לנו לתת עידוד כהרגלינו בעת הצורך. אפילו מוכר הארטיקים, שקיווה לעשות קופה נאה, ברח כל עוד נפשו בו.
בחלקה צדדית כמה אוהדים אמיצים שלא פוחדים ממכת שמש, מארגנים מה שנראה מרחוק כמשחק כדורגל ומקרוב כסתם התרוצצות חסרת כיוון, בעיטות, נגיחות, מסירות ובעיקר העפת כדורים לכל עבר והבאתם חזרה. מה שכן, זה נראה הרבה יותר טוב ממה שקורה במשחק עצמו, שהחל כמה דקות קודם לכן מבלי שנרגיש ממש.
כל הסימנים מעידים על כך ששחקני נורדיה היו מעדיפים ללכת לים, אך כיוון שאין אחד כזה בבירה, נאלצו בסופו של דבר לרדת לשפלה, למשחק חוץ אחרון העונה ולהתרכז בתמרוני התחמקות מהלודאים העצבניים, שעושים ככל יכולתם לטפח את הסטיגמה המקומית ודואגים ששמה של העיר ימשיך ללכת לפניה, על קביים, היישר למיון הקרוב.
משחק חלש של שתי הקבוצות, רווי אלימות סמויה ואיבודי כדור גלויים, מלווים בחוסר חשק בולט. פה ושם ניסיונות אקראיים של האריות להבקיע את שערה של לוד, בעוד אלה בועטים בכל מה שזז, בעיקר בשחקני נורדיה.
שער מקרי של המקומיים מעיר את האוהדים, שולף מהאדישות ומצמיד את כולם לגדר המקיפה את המגרש. לו היו כאן קוונים מנוסים, שופט עם יד קלה יותר על הכרטיס, או לפחות יציע בסיסי כלשהו, הכל היה נראה אחרת. אך כיוון שהסדרן לא נתן להביא את היציע המתפרק מהמגרש הסמוך וכיווץ נורדאי טיפוסי בלתי אפשרי בתנאים אלה, כולם מטפסים על הגדר. כי אם חייבים אז חייבים.

IMG_0881

‘זה עלינו’ אמר פעם מישהו שכולנו מכירים היטב. רק אנחנו נביא את הניצחון. ליתר בטחון גם זוגתי מצטרפת לעידוד. במשחקים קודמים, בכל פעם שהתקרבה למגרש נורדיה הבקיעו.
לא יודע אם בגלל העידוד או בזכותה, מגיע השוויון. אברמסון בסיבוב אופייני נופל ברחבה. לי נראה שהוא רק רצה לנוח קצת. אבל אם השופט נותן פנדל ודדיה משווה, אני לא מתלונן.
אחרי עוד כמה פספוסים יש גם מהפך. שי ניסים משחרר בעיטה שמטיסה את הכדור לחיבורים ואותנו חזרה לאדישות. אפשר לשוב למחצלות ולקיטורים על החום. בשלב זה כולנו מסוחררים מבירה, ערק או מכת שמש.
שחקני לוד העקשנים עוד מצליחים להשוות. נראה כאילו הם עדיין מאמינים ביכולתם לנצח, לעבור אותנו בטבלה ולעלות ליגה. מישהו חייב לעדכן אותם ומהר שאין לזה סיכוי, כי עוד מעט לא ישארו לנו שחקנים בריאים, שרק רצו לחזור הביתה בשלוש, לפני כניסת השבת.
לפי זמן פציעות השופט אמור היה להוסיף לפחות איזה יומיים, אבל חם לו והוא גם הבטיח להורים של הקוונים הצעירים שיחזיר אותם הביתה מוקדם. אז הוא מסיים את הקרב ומציל את מעט משחקנינו, שעוד עומדים איכשהו בכוחות עצמם על הרגליים.
לא נראה שמישהו מתרגש מהתיקו הראשון לעונה, שלא משנה כלום. אפילו ברבש, שביום רגיל רק מהמבט שלו אפשר להיכנס לאופסייד, נראה נינוח מתמיד.
לפני שהילדים נאפים יתר על המידה, אני מגרד אותם מהדשא, אוסף ומקפל את הציוד.
“כבר עליתם לא?” שואל אותי הסדרן שלא נתן לנו להביא את היציע מהמגרש הסמוך.
“עלינו” אני עונה לו.
“בהצלחה חביבי” הוא מוסיף וטופח לי על השכם כשאני חולף לידו.
“תודה” אני מתחמק מהמכה ‘אתה מוזמן לבוא אלינו לראות משחק’.
“אבל אני ערבי” הוא אומר ומופתע מההזמנה.
“לנו לא משנה, אנחנו מקבלים כל אחד, מכל עדה ודעה, אצלנו כולם שווים.”
“וואלה, אתם עלא כיפ כיפאק” הוא מחייך, אנחנו לוחצים ידיים ונפרדים לדו קיום אמיתי.
ברור שאנחנו עלא כיפ כיפאק. אחרת לא הייתי פה. אחרת לא הייתי נהנה כל כך מכל מה שקורה בנורדיה.

אז יאלה בית”ר, נורדיה כמובן.

IMG_0853

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!