יש קסם בכל מה שקשור לנורדיה. אני מגלה זאת כל פעם מחדש והימים האחרונים הוכיחו זאת שוב.
אחרי שבוע של שכתובים, שינויים, התאמות, ביטולים וחוזר חלילה, סיימתי את התסריט. מאיר סגר קצוות, יצר קשרים והפיק יום צילום ראשון.
יוצאים לדרך. תחנה ראשונה נשנושים. המקום מוכר. אני חולף על פניו בכל פעם שעולה לירושלים, אבל מעולם לא היתה לי סיבה לעצור. גם הפעם הייתי מוותר על התענוג, אם לא הפינה של יואל.
הראיון עובר חלק ועם אופטימיות זעירה, אם כי ידוע לי שבשלב זה עדיין מוקדם לשמוח, אנחנו עושים את דרכינו לאימון הקבוצה באצטדיון מבט. לפי התסריט, אלית אמורה לדבר עם מספר שחקנים והמאמן. חצי שעה מקסימום, זה מה שחשבתי כשהתחלתי לצלם. בפועל ברבש, קשוח וקר יותר ממזג האוויר, לא עודכן בעניין ואני מסולק בבושת פנים אל מחוץ לתחומי המגרש, כמו אחרי כרטיס אדום. מחכים שהאימון יסתיים.
בינתיים מאבדים חום גוף. בקיץ הדשא הסינטטי מתחמם יותר מהרגיל, בחורף הוא מגביר את הקור. אנחנו קופאים לאט ובטוח. כדי לא לשקוע בתרדמת ולהיכנס למצב של היפותרמיה, אני מצלם את ההגשות של אלית, כשברקע השחקנים רצים כאילו נמצאים על חוף הים ולא בקוטב הירושלמי.
הצילום יצא קצת רועד ולא בגלל פרקינסון או חוסר ידע בתפעול מצלמה, אלא בגלל חוסר תחושה בידיים מהקור. אפילו קפיצות במקום, כמו שלא קפצתי בכל המשחקים של נורדיה כולם יחד, לא מועילים כל כך. אני בוהה במתרחש במבט מעורפל ומתחיל לדבר ירושלמית. אומר מאאאאתיים וזורק בסוף כל משפט שלישי אוחנה. כשאני מגיע למלמיליאן מצבי בכי רע ושניות לפני שמתאדה לי המוח והקשר למציאות מתנתק, תם האימון. יופי, עכשיו נסיים את הראיונות, ניכנס לאוטו עם חימום על מקסימום, נקנה בדרך קפה רותח ונחזור למרכז היותר הגיוני. אבל מישהו בעירייה רצה אחרת וכיבה את האור במגרש…
חושך. קפוא. אין לנו ראיונות. אין פריצות לשידור וספק אם יש הצדקה לתכנית עצמה.
אחרי כמה דקות של דיכאון, ועם רוח ירושלמית גבית וצהובה מאלתרים פינה בכניסה לחדרי הלבשה. את הכל אחבר איכשהו בעריכה, רק שנעוף מפה כמה שיותר מהר לפני שגם האופטימיות תקפא.
למחרת פוגשים את שיקו – הגיבור – נונה. האיש שבמו רגליו שם גול לרשתה של גדרה ואותנו במקום ראשון, על חשבון גדרה. המיתוס מתגלה כאדם חביב ולבבי למדי ונראה שאם לא היה מחובר למצליח, אפשר היה בקלות לשכנע אותו להצטרף לשורותינו על המגרש או ביציע.
אחרי יומיים די מוזרים, ללא ציוד נורמלי של צילום והקלטה, אני מודאג מהתוצאה. בכל זאת ממשיכים במלוא הכוח ולמחרת, מוקדם מאוד בבוקר, פוגשים את שווידלר, האיש והקאלט, בעל שני ו', שיספר קצת על הנעשה בקבוצות אחרות מהליגה.
עד הנסיעה בערב לירושלים יש זמן. אני עובר על התסריט, מסמן מה נעשה ומה חסר ומהדק את הפאנצ'ים בפעם המי יודע כמה.
בצהריים מאיר מסמס ששי, שאמור להגיש את התכנית יחד עם דוד, החליט לפרוש. אין ברירה חייב לשנות את כל התסריט שוב. בערב שי חוזר בו ומודיע שאפילו יצטרף לנסיעה. מצד אחד זה טוב, ככה נוכל להבטיח את נוכחותו. מצד שני הוא תקוע בפקק ומעכב אותנו…
הערב מגיע ולבסוף גם שי ויחד עם מאיר ואבישי (שיופיע בתוכנית ויספר על הסיבוב שעבר) עושים את דרכינו לירושלים שוב.
אין לי בעיה לנסוע, לעבוד קשה, לתקן, לשפר, להשקיע, אבל לחזור פעמיים לירושלים ועוד באותו שבוע בהפרש של יום, ולא למשחק בית, זה ממש יותר מדי בשבילי, במיוחד אם מדובר בתוכנית על קבוצת כדורגל מליגה ג'. כמה נמוך צריך לרדת, אבל אם חייבים לעלות אז עולים.
אחרי שצילמנו את היו"ר הגענו למלון. תוך דקות הופך חדר האוכל לאולפן מאולתר. בחוץ גשם וערפל ובפנים כיף גדול. בין אייטם אחד לשני דוגמים חומרים למחשב. בשלב זה אני מבחין בבעיה. המחשב שאמור לשמש אותי לעריכה מגמגם.
קצת אחרי חצות מסיימים לצלם. מקפלים ציוד ומגלים ששי נעלם. בירור קצר מבהיר שהוא ודוד יושבים בפאב לא רחוק. כרגיל יושבים במכונית ומחכים. מאיר נלחם במחשב שלי, מנסה לשכנע אותו להמשיך לתפקד. דקה לפני שפקיד הקבלה מזמין משטרה שתבדוק את המכונית עם החשודים שחונים מחוץ למלון, שי מופיע. הדרך חזרה מתנהלת תחת ערפל כבד של מחשבות וחששות, שמתממשים בבוקר ברגע שאני מתיישב לערוך. די מהר ברור לי שמהמחשב שלי לא תצא תוכנית.
אחרי יום של משברים טכנולוגיים ונפשיים, מאיר משיג נייד אחר. אני לא מרוצה מהפרודוקטיביות. בשישי עוברים למחשב שלישי. עכשיו נשאר רק לערוך, אבל מאיפה להתחיל, יש כל כך הרבה עבודה ואני די מיואש, אבל ככל שחולף הזמן ועל המסכים מולי מתחברות התמונות, התסריט זורם והמון צהוב בעיניים, בפעם הראשונה מאז שהתחלנו עם כל זה אני מתחיל להנות. יש תוכנית.
אז נכון, אפשר היה לשפר עוד, ללטש, לתקן, לשנות כמה דברים. אין לזה סוף, אבל אני שלם עם התוצאה וחוץ מזה מאיר לוחץ שחייבים לעלות לשידור.
השישי כבר עמוק בתוך הסופ"ש. אני תשוש, חסרות לי כמה עשרות שעות שינה. נוסע הביתה כשראש מלא שאלות, האם יאהבו את התוצאה, האם יבינו את ההומור, האם יתחברו לתוכן, האם כל המאמץ היה בכלל כדאי…
בשבת בבוקר מגיעות התשובות. הקסם הנורדאי פעל שוב. מלא לייקים ותגובות. כנראה שבכל זאת עשינו משהו טוב. שימחנו אנשים. החזרנו מעט לקבוצה שנותנת לנו כל כך הרבה.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן וקדימה לספיישל הבא בסוף העונה של "נפגשים בעליה".
מוזמנים לצפות בתוכנית:
