בפרידה מרובן דיאס (שכבר הספיק לערוך את הבכורה שלו עבור מנצ'סטר סיטי) בחדר ההלבשה של בנפיקה, אמר מאמן הקבוצה ז'ורז'ה ז'סוס (שידוע באהבתו לאימרות קצת מטרילות) "אתה עוזב מועדון שהוא גדול יותר ממנצ'סטר סיטי, רק קטן יותר מבחינה כספית".

עכשיו, האימרה הזו הציפה שתי שאלות שעניינו אותי. 1) למה ז'סוס אומר כזה דבר לשחקן שעוזב ברוח טובה, עם שער במשחק הפרידה שלו, מול חדר הלבשה שלם? ו-2) ברמה האירופית, עד מתי בנפיקה יחשב מועדון גדול?

התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה: כי זה ז'סוס. הוא אומר כל מיני דברים מוזרים. הוא גם מדבר בצורה קצת לא קונבנציונלית – מתחיל משפטים, עוצר באמצע ועובר לדבר על משהו אחר לגמרי. ואני מניח שלויניסיוס העוזב לטוטנהאם בהשאלה הוא לא יגיד את אותו הדבר.
התשובה לשאלה השניה היא יותר מורכבת, אם יש כזו בכלל.

עד כמה מחזיקה תהילה אירופית ישנה

יש רק 6 מועדונים שהגיעו לגמר גביע/ליגת האלופות יותר מבנפיקה: ריאל מדריד, מילאן, באיירן מינכן, ליברפול, ברצלונה ויובנטוס. אבל מתוך 7 הגמרים של בנפיקה (ניצחה ב-2, הפסידה ב-5), רק שניים מהם אחרי שנות ה-60 (הפסדים בגמר לאיינדהובן ב-1988 ולמילאן ב-1990). היו גם שני גמרים של ליגה אירופית (2013, 2014), שניהם כמובן עם הפסד. אבל תהילה אמיתית לא נבנית במפעלים המשניים.

בליגה הפורטוגלית בנפיקה עדיין שיאנית האליפויות והקבוצה האהודה ביותר בקילומטרים, אבל האם ההיסטוריה הרחוקה שלה עדיין מספיקה כדי להגדיר אותה כמועדון אירופי גדול? זו קבוצה שלא הצליחה להעפיל לליגת האלופות העונה ומבחינת המקום שלה בשרשרת המזון (יותר על זה בטור המעולה של יוחאי שטנצלר) של הכדורגל, היא בעיקר מספקת שחקנים לליגות יותר עשירות ברחבי אירופה.

בנפיקה לא לבד בסיפור הזה. אייאקס היא דוגמה טובה לא פחות. לא רק בגלל התארים שפעם היו (יש גם תואר ליגת אלופות אחד מ-1995, גמר נוסף שנה אח"כ והריצה ההזויה של 2019), אלא בגלל החשיבות (אולי לפעמים מוגזמת) של המועדון ההולנדי בהתפתחות הכדורגל של 50 השנה האחרונות פחות או יותר. ועדיין, בין 2019 ל-2006 היו 13 שנה בלי להגיע לשלב נוקאאוט של ליגת האלופות (גם עונה שעברה) ולא מעט עונות בלי להגיע לבתים בכלל. האם אייאקס עדיין מועדון ענק?

אפשר לשאול את אותה שאלה על שתי הסקוטיות – ריינג'רס וסלטיק, שאיזכור של השם שלהן תמיד ילווה ב"מועדון הענק הסקוטי" או משהו בסגנון. למרות הבצורת בת העשור, ריינג'רס עדיין שיאנית האליפויות בסקוטלנד, כששסלטיק, שהשתלטה על הליגה לחלוטין בהיעדר יריבתה הגדולה וגם מאז חזרתה, מצמצמת פערים במהירות. ואם ריינג'רס אף פעם לא הייתה מועדון אירופי ענק (אין גמר אלופות, יש תואר אחד של גביע המחזיקות), אצל סלטיק יש את הגמרים של 1967 (זכייה מול אינטר) ו-1970 (הפסד מול פיינורד) להישען עליהם.

אלה באמת מועדונים גדולים – גם בתוך סקוטלנד ואפילו מחוץ לה. אבל שניהם לא נחשבים כ"ספקים של" בניגוד לבנפיקה (וגם פורטו) ואייאקס. התחושה של הגודל מתוחזקת לא מעט בזכות הרומנטיזציה שעוטפת – אם זה מצד האוהדים וגם התקשורת. ברגע שהמועדונים האלה מפסיקים להוות איזשהו פקטור ברמה שהיא מעבר לליגה המקומית, כל הדיבורים על היסטוריה לא מחזיקים מים. ברגע שאתה הופך ל-Feeder club ברמה כזו או אחרת, כל הדיבורים על מועדון ענק נשמעים קצת תלושים. טפיחה נעימה על השכם, לא יותר.

תהילה מקומית שדולפת החוצה

אולי הצלחת עבר לעולם נשארת. לידס, קבוצה עם גמר אלופות אחד מלפני כמעט 50 שנה, עם 3 אליפויות סה"כ בהיסטוריה שלה, שלא הייתה בפרמייר ליג מאז 2004 עד עכשיו. אבל ההייפ מהחזרה שלה לליגה העליונה חצה את גבולות יורקשיר ואנגליה עצמה. גם למועדון כמו נוטינגהאם פורסט (פעמיים אלופי אירופה) עלייה שכזו תלווה בהייפ בינלאומי. התואר נשאר והשם עדיין מצלצל בנוסטלגיה עיוורת גדולה, גם לאלה שלא היו בכלל בחיים כשבריאן קלאף עמד על הקווים ברגעים הגדולים של הקבוצה.

אבל זו אנגליה. הקשר המקומי של אוהדים למועדון שלהם מאוד חזק ודברים שקורים בפרמייר ליג או בצ'מפיונשיפ לא מעט פעמים מקבלים יותר תהודה ממה שהם צריכים, בטח יותר ממקרים דומים בליגות בכירות אחרות באירופה. סנט אטיין, שיאנית האליפויות בצרפת (עדיין!!!) וגם קבוצה עם כמה עונות יפות באירופה בעבר הרחוק לא נהנית מאותו "סקס אפיל" שיש למועדונים אנגלים עם הרבה פחות הישגיים.

מה שכן, אנגליה או לא, יתכן והצלחה מקומית והנוכחות הקבועה במפעלים האירופים (גם בלי להגיע רחוק מדי) מספיקה בכדי לשמר מעמד כלשהו של גדולה. אפורה יותר. בלי להוסיף גביעים ענקיים לארון התארים, אבל עדיין, מספיק כדי להיות ראויים לכינוי "מועדון ענק".

מה זה משנה בכלל?

בת'כלס, כלום. התחושה של חלק ממועדון עם עבר מפואר והווה קצת פחות אולי מוסיפה משהו לאוהדים ולשחקנים/מאמנים. בסוף, אפשר לצחוק על מנצ'סטר סיטי, צ'לסי או כל קבוצה "נובורישית" אחרת שקיימת. השחקנים ימשיכו לעזוב את בנפיקה ודומיה עבור המועדונים העשירים יותר כל עוד המבנה של הכדורגל האירופי נשאר על כנו.

העשירות ישאבו את השחקנים, וגם יגיעו להישגים (אפילו סיטי, מתישהו, אולי?). הפחות עשירות? יתנחמו בהצלחה בליגות מקומיות, ויתרפקו על ימים שהשם שלהן היה חלק קצת יותר אינטגרלי מהמאבק על הכתר ביבשת.