משחק העונה? כנראה שלא

במשך שנים היה לי קשה לקבל את המושג ‘משחק עונה’. בין אם מדובר במשחקים שבדרך קבע מלאים בדרמות על פני כדורגל, או בין אם משחקים מן הסוג שהיה אתמול (ראשון), בטרנר – הם לא כאלה שמכריעים עונה שלמה. תוסיפו לזה את העובדה שהאלופה וסגניתה נפגשו כבר במחזור השני, ולראייה קיבלנו משחק שהציג מגמות ופחות חרץ גורלות. המפגש בבירת הנגב הציג כמה נקודות קריטיות, שעלולות לסמן את העונה שבדרך.

איביץ, מכבי תל אביב
קרדיט לדף פייסבוק הרשמי של מכבי תל אביב
Maccabi Tel Aviv FC – מועדון הכדורגל מכבי ת”א
  1. רוטציה, רוטציה ועוד פעם רוטציה. לעומת רבים, אני דווקא מחבב מאוד את הדרך שבה איביץ’ מנהל את הסגל של מכבי תל אביב. העונה רק התחילה, ובמקום להתעקש על סט כלים ספציפי – הוא דווקא בוחר לשחק עם כל האפשרויות כדי לייצר לעצמו תבנית משחק. אם עד סוף השבוע כולם היו בטוחים שהשילוב בין גלזר לדור פרץ בעייתי, המשחק אתמול הוכיח אחרת. רוטציה היא לא בעיה עבור קבוצה שיש לה סגל כמו של מכבי תל אביב, הרעיון הוא לשמור על כמה שיותר מהשחקנים במוכנות, דריכות ו’חום’ – לרגע המתאים. השאלה אם אותה רוטציה גם תבוא לידי ביטוי בנוגע לראיקוביץ’.דווקא ההדחה בחמישי היא שהציגה את השינוי שמכבי תל אביב עברה בקיץ האחרון. אחרי שנים בהן פתיחת המשחק ושער מוקדם היו מסמנים את הדרך (הצהובים נכנסים באופן סיסטמטי למחצית השנייה בצורה טובה יותר), נדמה כי הצוות המקצועי חדד את הדגשים במחצית ובשילוב עם העליונות הפיזית שחזרה, הצהובים נראו כמו קבוצה שמסוגלת להכריע משחקים גם בכמה דקות.



  1. ברק בכר. רבים אוהבים לתאר את צירופם של בוזגלו, ברדה ומליקסון כאלו שסללו את הדרך לשושלת של הגמלים, אך לטעמי, דווקא הניצחון בבלומפילד על מכבי ת”א היה זה ששבר את המחסום בדרך להפגנת עוצמה. מאז באר שבע נגעה בעוד כמה פסגות, אבל אתמול, היא הציגה את ההיפך המוחלט. בבית (או המבצר כמו שעמיחי מכנה אותו), מול היריבה הישירה, בכר בחר לשחק בצורה נסוגה, חסרת רעיונות ולעיתים היה נדמה כאילו הוא בעצם ויתר על המשחק. השער של אוגו היה מפגן עוצמה בשילוב עם רכות מצד פיבן, אבל משם – שום דבר. באר שבע שיחקה בלי רעיונות, בלי מחשבה על לנסות אפילו לערער את קו ההגנה שכלל את ייני ופיבן. גם הוויתור המוקדם על שהר היה תמוה, במיוחד בשל הקשיים של בן בסט בתור חלוץ מרכזי. הבחירה בקבהא, איינבינדר ואוגו סימנה את הגישה ההגנתית, אבל ללא וואקמה לא היה לבאר שבע שום מענה בכול מה שקשור להעברת כובד המשחק לשער של ראיקוביץ’. אז נכון שאוחנה פצוע, אבל ממן ועזרא היו מסוגלים להוביל את הכדור לרחבה, לייצר ליד מליקסון אפשרויות ולא רק לחכות למתפרצת. משחק המעברים המהיר הצליח להציל את ב”ש בעונה הקודמת דווקא בגלל ממן, השנה נדמה כי בכר מחפש דרכים אחרות להכריע משחקים – השאלה אם הסגל שלו מתאים לדרך החדשה.
  2. שכטר. אני מודה, מעולם לא הייתי מחסידיו של שכטר. במרבית המקרים הוא היה נראה לי כמו שחקן שמצליח ליצור דברים מתוך הבלאגן, ולא דווקא על סמך יכולת ואיכויות. אבל דווקא כשהוא מתופקד בעמדה המועדפת עליו, וכשהוא חלק מתוך משחק נורא מתוכנן, נדמה כי לשכטר יש מנעד חדש של מהלכים מלבד נפילות איכותיות ברחבה. הבישול לגולסה היה מבריק, והוא מצטרף למספר מהלכים מרשימים של שכטר מאז שלבש צהוב. אומנם העזיבה של קיארטנסון בעייתית עבור איביץ’ (אלא אם יימצא מחליף), אבל נדמה ששכטר מסוגל (לפחות באופן זמני) למלא את החלל.

קטנות לסיום:

א. אז קיארטנסון עזב, לאיביץ’ יש מקום לזר, אז את מי מביאים: בלם, קשר או חלוץ?

ב. בן בסט מתקשה לתרום בתור היורש של וואקמה, והולך לאיבוד במרכז ההתקפה. אולי שווה לשקול מחדש את ההתעקשות עליו?

דסה, בן בסט, מכבי תל אביב, הפועל באר שבע
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!