“משחק המוות” – על כדורגל בזמן מלחמה

ביום חמישי הקרוב נציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה. עבורי, יום זה קשור קשר הדוק ב-9 במאי, יום הנצחון, המציין את נצחון בעלות הברית על גרמניה. בכלל – השואה, מלחמת העולם השנייה ומלחמה המולדת הגדולה (כך מתייחסים ברוסיה למלחמה – שהחלה רק עם פלישת גרמניה לברית המועצות בקיץ 1941) הם אירועים בלתי נפרדים שכן האויב משותף. לכן, ברשותכם, אנצל את היום הזה כדי לספר על משחק הכדורגל המוכר ביותר מימי המלחמה, ששמו בלבד מעביר צמרמורת – “משחק המוות”.
היה זה בשטחי הכיבוש הגרמני בברית המועצות, בקייב. בצהרי ה-9 לאוגוסט 1942 עלו למגרש ב”זניט ארנה” שתי קבוצות. מחד, “סטארט” המקומית, שהורכבה מכדורגלנים אוקראינים שלא עברו לחזית, ומאידך “פלאקלף”, קבוצת חיל האוויר הגרמני, בתוספת מספר מקצוענים. למעשה, היה זה המשחק השני בין הקבוצות – שלושה ימים קודם לכן סטארט הביסה את יריבתה 5:1. הגרמנים הפיקו לקחים ועלו בהרכב חזק יותר. “סטארט” הייתה קבוצת המאפייה המקומית, בה עבדו כל שחקניה ובזמנם הפנוי שיחקו בכדורגל לזכר ימים עברו. חשוב להבין כי האוקראינים כבר שיחקו באותה תקופה מול קבוצות גרמניות והונגריות וניצחו את כולן, לעיתים בתוצאות אסטרונומיות. נפוצו שמועות כי השלטונות הגרמנים מאסו להיות בצד המובס, והמשחק ההוא היה אמור לשים לכך סוף.
לפני שריקת הפתיחה נכנס לחדר ההלבשה של סטארט קצין גרמני והבהיר לשחקנים כי עליהם להפסיד, אחרת יוצאו להורג בתום המשחק. “ככל שתקשו יותר על השחקנים שלנו, כך אקשה עליכם יותר לאחר המשחק. המשחק צריך להיות מעניין, מרתק – אבל אנחנו צריכים לנצח. אני חוזר ואומר – הגרמנים צריכים לנצח” – הוסיף ואמר לשחקנים ראש מחנה העבודה הסמוך, פאול ראדומסקי.
זניט, דקת דומיה
Credit to “Zenit Football Club” Facebook page
שחקני סטארט סירבו למכור את המשחק. היה זה מעבר למשחק כדורגל בלבד – האירוע נתפש כמאבק בין הכובש הגרמני, השיכור מכוחו ודורש צייתנות מוחלטת, נגד הסובייטי הפשוט שמסרב להכנע ולהוט להביס את האויב כנגד כל הסיכויים ובכל דרך אפשרית. היות וזמנית לא ניתן היה לנצח בשדה הקרב, צריך היה לנצח במגרש. המשחק נערך באצטדיון מרוחק ממרכז העיר, שכן הגרמנים בכל זאת חששו מהפסד ולא רצו המון ביציעים, אבל המציאות נראתה אחרת. לתושבים נודע על קיום המשחק והם הגיעו בהמוניהם. אווירת המשחק הייתה לוהטת – עשרות אלפים התאספו ביציעים, קריאות נגד השלטון הגרמני נשמעו בכל מקום, והשוטרים עצרו במקום את האוהדים המתפרעים ביותר, בליווי ירי באוויר.
גם המשחק עצמו לא אכזב. לאחר שריקת הפתיחה, עלו הגרמנים ליתרון מהיר – אולם ספגו שוויון מיידי, ועד ההפסקה הספיקה סטארט להפוך את התוצאה – וירדה לחדר ההלבשה ביתרון 3:1. אל המחצית השנייה עלו הגרמנים בטירוף ואף הצליחו להשוות את התוצאה, לפני שצמד שערים בסיום המשחק הכריע – סטארט היא המנצחת. ההפסד היה משפיל עוד יותר משום שהמשחק לווה באלימות מצד השחקנים הגרמנים ושיפוט חד-צדדי לטובתם.
לאחר המשחק הוסעו השחקנים אל מחנה העבודה, שם נפגשו בשנית עם ראדומסקי. הוא רתח מזעם. “איך העזתם! החלטתם להשפיל את האומה הגרמנית בדמות הספורטאים! שכבו עם הפנים למטה. עכשיו.”, אמר, הוציא את האקדח והחל לירות בשחקנים שהסתדרו בשורה. מילותיהם האחרונות היו “הנצחון יהיה שלנו. הספורט האדום (הסובייטי) ינצח!”, ולאחר מכן מתו מות גיבורים. היה זה משחק הכדורגל האחרון ששוחק – הגרמנים אסרו על קיום משחקים נוספים, משום שההפסדים פגעו בתדמיתם.
הסיפור צבר תאוצה לאחר המלחמה ועבר בכל פינה מפה לאוזן. אמנם הפרטים הקטנים סותרים, אבל עיקרי הדברים זהים – שחקני הקבוצה פגשו את מותם בגבורה וראויים לכבוד והערצה. השלטון הסובייטי העניק לשחקנים עיטורים צבאיים (כלומר, השווה את ההישג שלהם להישג בשדה הקרב) והאדיר אותם ואת סיפורם. שם המגרש בו שוחק המשחק שונה מ”זניט ארנה” ל”סטארט ארנה”; פסלים ופינות הנצחה הוקמו לזכר השחקנים, בין היתר באצטדיון “דינמו” בקייב; סרטים הופקו וספרים וכתבות נכתבו. בחלוף השנים נוספו פרטים ספרותיים לעלילה על מנת להעצים ולפאר אותה עד כמה שניתן.
זניט סן פטרסבורג
Credit to “Zenit Football Club” Facebook page
אלא שלא בטוח שכך אכן היה. סימני השאלה צצים ברגע שבוחנים מעט לעומק את הפרטים.
מדוע נשארה כמות כה גדולה של גברים בריאים בעורף, בקייב הכבושה, בזמן מלחמה? לא רק זאת – שחקני הקבוצה עבדו כולם יחדיו במאפייה, בזמנים בהם עבודה כלשהי הייתה עניין נדיר – על אחת כמה וכמה כשמדובר ביותר מאדם אחד.
בנוסף, הגברים שנשארו מסיבות כאלו ואחרות בעורף נשלחו ברובם למחנות עבודה גרמנים, וחברי הקבוצה לא היו יוצאי דופן. כיצד הצליחו להשיג שחרור, ובאיזה מחיר? הגרסא הרווחת היא שהשחרור מהמחנה הושג עבור השחקנים בזכות מקורב לגרמנים, שהיה חובב כדורגל מושבע. הוא דאג לשחרור השחקנים מתוך תקווה להקים קבוצה חזקה, וגם למקום עבודה, ובכך נמנעה אפשרות שליחתם לגרמניה. השחקנים לא יכלו לסרב להצעה.
ייתכן גם שהמשחק עצמו היה לא יותר ממשחק. בחלוף השנים עדי ראייה סיפרו כי השיפוט היה הגון לחלוטין. הקצין שנכנס באיומים לחדר ההלבשה לפני המשחק טרם נמצא וקיומו לא הוכח מעולם. יותר מכך – בסיום המשחק הצטלמו כלל השחקנים, משתי הקבוצות, וחזרו לביתם בשלום. מספר אוהדים נעצרו, אבל לא מעבר לכך. רק כעבור 9 ימים נאסרו השחקנים, ובכלל בעקבות חשד כי הוסיפו שברי זכוכית לקמח (יש שטענו כי בגלל השתייכותם ערב המלחמה לארגון הביון הסובייטי). בכל מקרה, לא נעשו פעולות מיידיות עם שריקת הסיום. רק שלושה שחקנים הוצאו להורג, יותר מחצי שנה אחרי המשחק ובנסיבות שונות לחלוטין – קרוביהם ניסו להבריח להם אוכל למחנה וכלבי השמירה תפסו אותם בשעת מעשה.
ולא היה זה המשחק היחיד ששוחק בתנאים דומים. במריאופול, למשל, עיר כבושה נוספת, התקיים גם כן משחק בין המקומיים לכובשים, רק שהוא ודומיו לא זכו לתהודה. ככה זה כשהשחקנים פחות מפורסמים. השחקנים שהוצאו להורג בקייב היו מוכרים לציבור, והעלמותם הפתאומית הייתה גוררת שאלות בתום המלחמה. בפני השלטון הסובייטי עמדו שתי אפשרויות – להציג אותם כבוגדים ששיחקו עם האויב, או כגיבורים שניצחו את האויב בידיעה שיאבדו את חייהם על כך. נבחרה האפשרות השנייה – יצירת מיתוס “משחק המוות” ושימוש בו למטרות תעמולה.
בסופו של יום, כנראה שלא נדע לעולם מה באמת קרה לפני, בזמן ואחרי אותו משחק בקיץ 1942. ייתכן כי השחקנים היו גיבורים, ייתכן כי היו מרגלים, וייתכן כי פשוט דאגו לעצמם בהינתן האפשרות. אני בוחר להסתכל על זה מזווית ראייה שונה ופחות דו-משמעית. אמנם הכדורגל, כמרבית הדברים, מתגמד לעומת מלחמה, אבל דווקא בגלל זה השילוב שלהם מראה כי למרות הכל, החיים לא נעצרים, ולמרות הכל, אפשר לבעוט בכדור ולשחק. הרי בדיוק שלוש שנים לאחר צמד המשחקים בין “סטראט” ל”פלאקלף”, ב-6 וב-9 לאוגוסט 1945, ארה”ב הטילה שתי פצצות אטום על יפן. קחו רגע את הארועים הללו וחשבו מה עדיף – משחק כדורגל, או מלחמה; פצצה לחיבורים, או פצצה ממטוס.
אין ספק כי התשובה ברורה: עדיף כדור משחק מאשר כדור בקנה.
מגרש, כדורגל
Credit to pixabay
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח