עצוב היה לראות את חגיגות הגביע של מכבי חיפה אתמול. עצוב מאוד אפילו. מפתיע? לא למי שבקיא ביחסים בין קהל האוהדים וההנהלה בשנים האחרונות. רציתי לשבת ולכתוב פוסט על כמה הייתי נרגש מהזכייה, על איך פחדתי לפני המשחק מעוד אכזבה ובגלל זה לא נסעתי, ואיך בסוף הסתכלתי על המסך כשהגביע הונף עם גוש בגרון ודמעות בעיניים. אבל אירועי היממה האחרונה האפילו במידה מסויימת על הזכייה.

בכנות? אף צד לא יצא טוב בכל הסיפור הזה. אבל השתלשלות העניינים גורמת לי להסתכל בצער בפעם האלף על ההנהלה המנותקת של מועדון מכבי חיפה ולרצות לדפוק את הראש בקיר. שנים על גבי שנים שאוהדי הקבוצה אוכלים מרורים. נסענו באלפים לכל אצטדיון בארץ גם כשלא היה לנו כל כך על מה להילחם, וכששרקנו בוז ראינו איך כל חומת העאלק הערכה מתמוטטת ומפנה מקומה לעקיצות מבית, עקיצות מהשחקנים, מהיו"ר, מהבעלים ובעצם ממי לא?

הכל החל בדקות האחרונות שלאחר שריקת הסיום. מר יוסי בניון, שעד לשבוע הנוכחי אני מודה שלא גיבשתי דעה מוצקה על איך להתייחס אליו, אץ רץ לתקשורת להודיע שהוא עוזב את מכבי חיפה ושלח עקיצות למועדון איתו הוא זכה רק דק' מספר לפני בגביע המדינה. אחרי 18 שנה. ולאן יוסי עוזב? לב"ש בה הוא גדל והגלולה יכלה להיות מרה הרבה פחות? לא. לבית"ר שמעבר כזה עוד עובר בגרון כי מה לעשות הוא באמת עבר עונה קשה? לא. הוא עוזב ליריבה השנואה ביותר של מכבי חיפה. ואז הוא מגיע לחגיגות ומתקבל בקריאות גנאי. בדיוק כמו פיגו בספרד, או זהבי בישראל. והאווירה טיפה מתחממת והדם קצת רותח למרות שהיי, אנחנו אמורים לחגוג, אבל איך נחגוג בלב שלם אחרי רצף זילזול שכזה?

וזה לא הסוף. לאחר מספר דק' עולה נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר לבמה, ומנסה ליצור לעצמו שקט של תאטרון הבימה על מנת לנאום. וכמה עשרות בודדות של אוהדים צועקים לו דברים כאלו ואחרים. כשכל שאר עשרת אלפים האוהדים האחרים עומדים מוחאים לו כפיים ומעודדים אותו. ההגיון הבריא אומר, תתעלם, תתעלה על עצמך ותהיה נשיא מועדון! תמשיך לנאום, תיצור אווירה של שמחה, של כיף, של זכייה בגביע! אבל כמו שכבר ציינתי, הגיון בריא אף פעם לא היה הצד החזק בהנהלת הקבוצה. אז אחרי מס' דקות שהוא לא מקבל שקט ושררה הוא יורד מהבמה. יורד מהבמה!!! והשחקנים? עולים אחרי עשר דק' על האוטובוס ועוזבים. ומשאירים עשרת אלפים איש, ביניהם מאות ילדים שבאו מדימונה, באר שבע, קריית שמונה, תל אביב, ירושלים והרשימה עוד ארוכה, לחגוג עם שרית חדד כאילו היא נגחה את השער שהביא את הגביע.

התביישתי. התביישתי בשביל הקהל, התביישתי בשביל השחקנים, אבל מעל הכל התביישתי שבראש המועדון שלי עומד בעלים שעם כל הכבוד לפועלו, לא יכול למחול על כבודו ומעדיף לפוצץ חגיגות זכייה בגביע מאשר לשמוח על נקודת האור היחידה בשנים האחרונות. התביישתי שהקפטן של הקבוצה שלי לא יכול לחכות יממה לפני שהוא מטיל פצצה כזו ולתת לחגיגות להתנהל כמו שצריך.

מכבי חיפה 2016 הוא מועדון רווי באנשים מלאי אגו, ונראה שאין מישהו אחד במועדון הזה שמנסה לגשר על הפער העצום שנוצר בין הקהל ובין הקבוצה. כדאי שמישהו יתעשת ויבין את זה, לפני שהמצב יהיה מאוחר, מאוחר מידי.