משהו חדש-ישן מתחיל

עם הדחתה של איטליה במוקדמות מונדיאל 2018, שהובילה לפרישתם של אחרוני דור הנפילים עליהם גדלו ילידי שנות התשעים, לא היה אפשר שלא להרגיש שמשהו בכדורגל האיטלקי נשבר.

בפתיחת העשור האחרון החל הכדורגל האיטלקי בגסיסתו – החלוצים הוירטואוזים, אדריכילי מרכז השדה והלוחמים מכל קצוות המגרש כדוגמאת דל פיירו, פירלו, טוטי, גאטוזו וקנאברו תלו את נעליהם בעוד שקבוצות הליגה כבר מזמן לא מטילות אימה על שכנותיהן ממזרח ומערב במפעלים האירופיים (או אפילו לא נוכחות בהם מלכתחילה).

פירלו
Credit to Andrea Pirlo Facebook Page

אינטר ומילאן הפכו לצל של עצמן, רומא הצליחה לספק רמונטדה קסומה על ברצלונה בשלב רבע הגמר אשתקד, אך זהו היה הישגה היחיד באירופה בחצי היובל האחרון. יריבתה העירונית, של רומא, לאציו, נוהגת לאבד את עצמה לדעת בליגה האירופית מול נמושות אירופה ויובנטוס, אוי יובנטוס – שני הפסדים צורמים במעמד הגמר של ליגת האלופות מול שתי האימפריות של ספרד בחמשת השנים האחרונות. את כל אלו תתבלו במנה של פגיעה במעמדו של השחקן האיטלקי, אפילו בביתו שלו- הסרייה א’, שאיבדה בעצמה כל ניצוץ של תחרותיות והרי לכם מנה נוראית לפנתיאון.

בשבועות האחרונים, באצטדיונים היותר צנועים של ארץ המגף שזכו לארח את אליפות אירופה לנבחרות צעירות, אנו עדים למשהו חדש ומרתק שצומח בכדורגל האיטלקי המאיים לכבוש את היבשת מחדש. אני מדבר כמובן על נבחרת איטליה עד גיל 21.
זו לא רק התושייה של ברלה, הממזריות והמנהיגות של קייזה, הבגרות של השוער מרט, היצירתיות של זאניולו או העוצמה של קין – זה הקולקטיב המרתק של 25 נערים שאין להם ולו מכנה משותף בודד מלבד התשוקה והפטריוטיות האיטלקית, גם אם אלו מוסוות בציניות המסוימת שמאפיינת את כדורגלני דור ה-Y.

 

ניקח לדוגמא את זאניולו וקין, הבדלי האופי בין שתי הפרסונות הצעירות הללו הוא כהבדל שמיים וארץ. בעוד קין, החלוץ המרכזי שפרח בשלהי העונה במדי האלופה יובנטוס, מציג את גופו השרירי לראווה בפרסומות ומנהל אורח חיים מוחצן, זאניולו ילד טוב רומא חושב פעמיים לפני שהוא כלל ניגש להתראיין. על המגרש שני שחקני ההתקפה הצעירים, זה של יובנטוס האייקונית וזה של רומא המעט אפורה, יחפשו אחד את השני, יפרגנו ויקריבו מעצמם לטובת הקולקטיב.

מה שכל כך מרגש בילדים הללו הוא שהסיפור שלהם זהה לסיפורה של הנבחרת הבוגרת של שנת 2006 – ילדים רעים כמו מטראצי, גאטוזו וטוטי שיחקו לצד ג’נטלמנים כפירלו, גרוסו ובופון, צרחו יחד בהמנון, איחדו כוחות על הדשא וזכו יחד באליפות העולם.

בניגוד לאחת הנבחרות הצעירות הטובות בהיסטוריה, זו של ספרד מודל 2013, שהניפה את הגביע הנכסף על אדמת ארץ הקודש, הבשורה של ה”אזוריני” גדולה הרבה יותר. מפני שהצלחתם של דה חאה, איסקו, טיאגו וברטרה נרשמה במקביל להצלחתה של הנבחרת הבוגרת, רוב רובם של אלופי אירופה הצעירים נשאר ברשימת ההמתנה לאדומה הגדולה שנים רבות מפני שלא היה צורך בשירותם של אלו. לעומת זאת, חלקם הגדול של שחקני איטליה הצעירה הנוכחית כבר רשמו את הופעות הבכורה שלהם בנבחרת הבוגרת מסיבה אחת עצובה ופשוטה – לא בגלל שמאנצ’יני תאב לשלב צעירים בנבחרתו, אלא מפני שאין כמעט שחקנים בגירים שראויים לשחק במעמדים הללו, כך שאין ברירה אחרת מאשר לזרוק את הצעירים וחסרי הניסיון ישירות אל המים העמוקים.

 

למרות שנראה כי נבחרת איטליה מכה על חטא בעקבות שנים שחונות למדי בכל הקשור למעמדו של הכדורגלן האיטלקי בליגות הבכירות של התאחדותה, לא הכל שחור בארץ המגף. באיטליה צומח דור של שחקנים שהמדים הלאומיים עשויים להוציא מהם יותר, כזה שערכי “הסקוואדרה אזורה” זורמים בעורקיהם, דור שמשתוקק ללבוש את המדים הלאומיים שמקבל מגיל צעיר שיעור גדול מאד בבגרות ובאחריות.

מקומם של האזוריני בשלב הנוקאאוט טרם הושג, אך גם במידה ואיטליה הצעירה תחזור הביתה מוקדם מהצפוי, זה לא ישנה דבר מפני שהילדים האלו לא ייזכרו בזכות קמפיין צעירות כזה או אחר, הם נועדו לגדולות. עם כזו חבורה נפלאה שתעלה בקרוב מאד אל הבמה הבינלאומית הגדולה מכולן ותחזק את שחקניה הוותיקים של האזורי, יהיה קשה מאד להספיד בשנית את האזורי.

נבחרת איטליה הצעירה U21
Credit to “UEFA Under-21 Championship” Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!