מרביצות כמו בנות – על הטענות כנגד MMA נשים

אני אוהד MMA מזה למעלה מ-10 שנים. הפעם הראשונה שראיתי קרב נשים היתה כשעוד היה ארגון בשם Strikeforce. אם זכרוני אינו מטעני, הקרב היה בין שרה קאופמן לטקאיו האשי. לא בטוח. כלומר בטוח לגבי קאופמן, לא סגור על היריבה.

מאז עברו הרבה גשרים מעל המים, ו-MMA הנשים התקדם לו. הלוחמת הראשונה שבאמת אהבתי היתה מישה טייט, שאף זכתה באליפות הארגון, לפני שפגשה באחת – רונדה ראוזי (נמסיס) והפכה לעוד אחת בשורה של קורבנות בריח היד שלה. עד לרגע זה, ארגון ה MMA הגדול בעולם – UFC, סירב לקחת את הנשים ברצינות, ונשיא הארגון, דיינה ווייט, אף התבטא בצורה מאוד מזלזלת לגבי האפשרות שנשים ילחמו אצלו. עד רונדה ראוזי.

Credit: Ronda Rousey official Facebook page

 

לראוזי היה דבר שקסם לווייט. כריזמה ומבט של מחסלת. וכמו שקורה לא פעם, כשדיינה ווייט רואה סימני דולר בעיניים, דברים קורים. וכך קרה שבמסגרת ההשתלטות של ה UFC על ארגון Strikeforce, נפתחה מחלקת הנשים הראשונה בארגון, מחלקת משקל תרנגול (135) שאם נודה על האמת, נוצרה בעיקר כדי שלרונדה ראוזי תהיה במה, ממנה תוכל להזרים מזומנים לחשבון הבנק של ווייט ושותפיו. לא היתה שם לטעמי אמונה אמיתית בצורך לתת במה לנשים בכלל, אלא ללוחמת הזו בפרט. אבל הצורך בבניית יריבות לרונדה, בפני עצמו, עזר לתת את הדחיפה למחלקה.

ראוזי הפכה לאחת הראשונות (נשים או גברים) שפרצו את המחסום שתמיד עמד בפני ה UFC וספורט ה MMA בכלל. הכניסה מהפרינג’ אל תוך המיינסטרים, מה שתרם כלכלית בצורה חסרת תקדים (מדובר על תקופה של פרה-קונור מקגרגור להזכירכם), ואף תרם להתקדמות הספורט ו-UFC בפרט, אל עבר חוזים עם ערוצים מכובדים כמו FOX, והיום עם ספינת הדגל של עולם הספורט – ESPN.

 

תחום במחלוקת

נתתי את הסקירה המאוד קצרה ומרפרפת הזו על מנת לתת מעט רקע לדיון שאני מקווה להתחיל (או להמשיך, כי הטור הזה הוא סוג של תשובה) כאן. בלא מעט מקומות נשמעת ביקורת לא פוסקת לגבי לוחמות ה MMA. אם זה בטורים באתרים שונים, פודקאסטים כאלה ואחרים, או סתם שיחות ברשתות החברתיות. הביקורות נעות על הספקטרום המאוד רחב שבין אי הקבלה של מעורבות הנשים בספורט באופן כללי, לבין זילזול ביכולותיהן.

אני לא פמיניסט (מחילה). אני אדם שמאמין שראוי להתייחס לכל בני ובנות האדם כשווי זכויות ובכבוד, ומאמין בשוויון הזדמנויות. ומכך, אני באופן הכי ברור בעד הזכות של כולם להשתתף בתחרויות ספורט, החל בשחיה צורנית וכלה ב MMA. למען האמת, זה קצת מביך שאני צריך להבהיר את זה, שכן אנחנו חיים ב 2019, למי שלא קיבל את התזכיר.

אבל בואו נדבר על דברים שיש בהם טעם לדון. בעיקר בנוגע לביקורת מקצועית, צרכנית, לנשים ב MMA. העולם הוכיח כבר (ראה: ראוזי, רונדה) שהוא מוכן לקבל את נוכחותן, ואף לתגמל את הארגון בעבור זה, כל עוד הוא מוצא עניין ומזדהה עם גיבורה זו או אחרת (או לחילופין, מעודד כנגד זו שלובשת את דמות ה”נבל”).

 

אז איפה הבעיות (על פי המבקרים)? הטענות העיקריות (כפי שאני מבין אותן) הן שהנשים לא מספיק טובות מבחינה טכנית, הן אינן חזקות מספיק ואין מספיק קרבות שמסתיימים בסוגי נוקאאוט או הכנעות, ושרובן פשוט לא מוכנות להיות מעורבות בספורט של מגע כזה.

אם כן, הרשו לי לומר כמה דברים בנוגע לנושאים הנ”ל:

  • אתחיל מהסוף – נשים בהחלט מוכנות לספורט של מגע, וגם אלים. ישנן מספיק מתאגרפות, מתאבקות וג’ודו’קאס (*שיעול*יעל ארד*שיעול*) שמתחרות ברמות הגבוהות ביותר. אם נוסיף לזה שחקניות הוקי, רוגבי וענפי אומנויות לחימה אינדיבידואלים, הרי שהטענה הזו היא במקרה הטוב שגויה, ובמקרה הפחות טוב, נגועה בשוביניזם ישן וטוב. ארשה לעצמי להניח שרוב המבקרים הרציניים (קרי: לא שלל טוקבקיסטים ואנונימים בטוויטר) לא באים משוביניזם, אבל גם שם עדיין יש את השאריות האלה של “לראות אשה מרביצה, או מקבלת מכות” לא בא להם טוב, כי… היא אשה. חשוב מאוד לזכור שהנשים האלה בוחרות להיכנס לכלוב, לזירה ולהחליף מהלומות עם היריבה.
  • כעת אתייחס לרמה הטכנית. בואו ניזכר בכמה נשים כגון רונדה ראוזי, או אמנדה נונייז, או כריס סייבורג, או יואנה יורג’ייצ’ק, או רוז נמאיונס, או ולנטינה שבצ’נקו. אף לא אחת מהן לוחמת מושלמת, אך כל אחת מהן הדגימה שוב ושוב שיש להן יכולות ברמה הכי גבוהה. מבחינה טכנית טהורה, אי אפשר שלא לתת לראוזי קרדיט על הג’ודו המוכח שלה, הג’יו ג’יטסו המשובח שלה, אי אפשר שלא לתת ליואנה או לולנטינה את הקרדיט על קיק בוקסינג מקצועי, ולבטח אי אפשר להתעלם מכישורי הסטרייקינג של סייבורג, ועוד יותר נונייז.

    ואני שומע אתכם מצקצקים, “אההה, חכם בלילה. אתה לוקח כדוגמא את הלוחמות הכי מצליחות”. נכון, אני בהחלט משתמש בהן כדוגמא, כי הן מראות מה ניתן לעשות, אפילו עם רחם. אבל הנקודה המשמעותית כאן היא היחסיות, מכיוון שאלה הן נשים שמצליחות בענף שעבורן הוא עדיין בחיתוליו. נכון שנשים נלחמות כבר תקופה לא קצרה (במושגי ספורט צעיר כמו MMA), אבל עד לא מזמן ענף הנשים היה סופר נישתי. הלגיטימיות שרונדה ראוזי עזרה לתת, לנשים להיכנס לספורט ולא לראות אותו כספורט גברי אקסקלוסיבי, גרמה לכניסתן של עוד ועוד נשים. נשים שהיום, אולי מתחילות להתאמן במכונים שרכשו ניסיון, ולמדו עוד על מה זה אומר להיות לוחמי MMA. ולכן, חשוב לזכור שיש עוד דרך לעבור לפני ש”בריכת הכישרון” תגדל.

    כיום, אין ויכוח שמחלקות הנשים מורכבות משתיים שלוש לוחמות ברמה גבוהה (אלופה וגג שתיים שלוש מתמודדות לגיטימיות לתואר), ושורה של לוחמות עם פערים לא קטנים להשלים. אבל זה, לטעמי, רק עניין של זמן לפני שרמת התחרות תעלה.

  • בנוגע לסיומות בקרבות נשים. לקחתי את הנתונים הבאים בנוגע לאחוזי סיומות של קרבות ב UFC מהאתר:http://www.fightmatrix.com

** לפני שנדבר קצת על נתונים, חשוב לומר שהמספרים לגבי מחלקת משקל נוצה נשים לא ממש משנים, שהרי זו לא ממש מחלקה, אלא יותר מקום בו כריס סייבורג יכולה היתה להילחם מול מתמודדות שבעיקר הגיעו ממשקל תרנגול.

כמה דברים שניתן ללמוד מהגרף הנ”ל הם שבאופן לא ממש מדהים, מספר הסיומות פר קרב עולות עם המשקל. עוד דבר שרואים די בבירור שביחס למשקל, הנשים מסיימות רק מעט פחות קרבות מאשר הגברים במשקלן. נתון קצת משעשע הוא שנשות משקל התרנגול (הוותיקה יותר מבין הנשים) מסיימות קצת יותר קרבות בסוגיי נוקאאוט מאשר הגברים במשקל הזה.

כמובן, אלה הם מספרים, ואפשר לסובב אותם קצת כדי להעביר נקודה, ונכון, שבאופן יחסי יש גם יותר קרבות גברים, מה שלבטח משפיע על האחוזים האלה. אבל מה שזה כן מראה, זה שנשים לא נמצאות כל כך רחוק במדדים האלה מגברים כמו שהמבקרים נוטים לחשוב.

 

אז דיברנו קצת על הביקורות בצורה יותר פרטנית. אבל כל זה עדיין לא משנה את העובדה (מצערת ככל שתהיה) שMMA הנשים, עדיין נמצא מאחור, ועדיין נמצא תחת ביקורת בלתי פוסקת. נכון, צפיתי בכמה וכמה קרבות נשים שהיו בין מביכים לפשוט לא טובים מבחינת הטכניקה והרמה הכללית. אבל ראיתי גם לא מעט קרבות שהיו מאוד מהנים, בין אם קרבות טכניים, או מלחמות של שתי נשים עם רוח לחימה מרשימה, או סתם קרב כייפי.

מה שלדעתי חסר, ואין דרך “אינסטנט” כדי שזה יקרה, היא פשוט עוד רונדה ראוזי או שתיים. כמה לוחמות עם סט כלים משובח ושיווקיות, כדי להמשיך ולגדל את המחלקות האלה. אבל זה כמובן משהו שקל הרבה יותר לומר מאשר לבצע, שכן הספורט עדיין צעיר, והבמה המרכזית ניתנה גם לנשים ממש לא מזמן.

אז ניאלץ להתאזר קצת בסבלנות, ולקוות שיותר לוחמות צעירות יכנסו לעסק, תוך שהן מתאמנות בתנאים הנכונים, במכונים הנכונים ובונות קריירה משובחת. ישנן לוחמות שכבר היום מראות הבטחה, ויש למה לחכות בטווח היחסית קרוב (טטיאנה סוארז), או הקצת יותר ארוך (אולי מרינה רודריגז? אולי מייסי בארבר?).

ונסיים כמובן בכחול ולבן, שכן הוכרז לא מזמן קרב חסר תקדים. לוחמת ה-MMA הישראלית, אולגה “ביג באד” רובין הולכת להילחם על תואר אלופת “בלאטור” במשקל נוצה. היריבה, ג’וליה בד, לוחמת טובה מאוד, עם עבר ב strikeforce ו invicta FC (סוג של חממה לגידול לוחמות) והאלופה הנוכחית מחזיקה ברקורד מרשים שכולל שני הפסדים בלבד, אחד לרונדה ראוזי והשני… לאמנדה נונייז, כנראה הלוחמת הטובה עד כה.

אפשר לדבר הרבה על מספר לוחמות משקל הנוצה בעולם (לא הרבה) ועל עוד הרבה דברים, אבל אי אפשר לקחת מאולגה, לא את הקרדיט על כך שנבחרה להילחם בקרב הזה, ולא את הסיבות בגינן קיבלה אותו. היה פשוט תענוג לצפות בה מנצחת את סינדי דנדואה לקראת סוף השנה שעברה, ואני מזמין אתכם לעודד אותה גם בקרב המאוד קשה מול בד. מעניין שהלוחם הישראלי הראשון לקבל קרב על תואר MMA מקצועני הוא לוחמת. כל הכבוד ובהצלחה לאולגה.

הקרב יערך ב 12 ביולי כחלק מאירוע של בלאטור באוקלהומה. אשתדל להוסיף פרטים בהמשך, אבל ניתן להתעדכן אצל דוקטור גוגל בשוטף.

קרדיט: עמוד הפייסבוק הרשמי של אולגה רובין
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!