לכאורה אין שתי קבוצות שונות יותר בעולם: אחת באה מירושלים – עיר הקודש, השנייה באה מתל אביב – עיר החטאים. האחת היא הזרוע הספורטיבית של מפלגות הפועלים לדורותיהן, השנייה הזרוע הספורטיבית של התנועה הרוויזיוניסטית. האוהדים של אחת (ברובם) ימנים ומזרחים, האוהדים של השנייה (ברובם) שמאלנים ואשכנזים. לכאורה אין יותר נגאטיב מבית"ר ירושלים להפועל ת"א ולהפך. אין גם יריבות אחרת בכדורגל העולמי שיושבת על קו שבר כל כך ברור – פוליטי, חברתי, עדתי.
אבל האמת הפשוטה היא שככל שהזמן עובר, לי הן יותר ויותר מזכירות אחת את השנייה. שתי קבוצות עם עבר מפואר והווה בינוני, עם בעלים שלא ברור מאיפה בא ולאן הוא הולך (את טביב אנחנו לפחות מכירים משתי הקבוצות הקודמות שבהן היה), מועדון שמתרכז בכאן ועכשיו ולא מסתכל דקה קדימה ובעיקר – בתפקיד שאותו ממלאים האוהדים בפסיפס הזה. האולטרס של הפועל מצד אחד ולה פמיליה של בית"ר מהצד השני (וכן, מבחינת החוק הפלילי אולי יש הבדל – אבל חוק אינו חזות הכל, וגם אם לשיר שמכבי נאצים אולי עובר משפטית, בכל זאת זה לא עובר את האוזן הסבירה)
בכדורגל הישראלי יש שלושה מודלים ניהוליים: יש את המועדונים שבהם האוהדים הם לקוחות (מכבי חיפה ומכבי ת"א למשל) – באים לעודד אבל לא באמת מעורבים בניהול השוטף של הקבוצה, יש את המועדונים שבהם האוהדים הם שותפים (קטמון, קביליו, בית"ר נורדיה – גילוי נאות: כותב שורות אלה מחזיק במניות בקבוצה) – בוחרים את ההנהלה ומעורבים עד רמת גובה הגרביים בנעשה במועדון, ויש את הפועל ובית"ר.
ברמה הרשמית לא מדובר בקבוצות אוהדים, אבל כאן בדיוק מגיע הקאץ' – בשתי הקבוצות הללו האוהדים מנהלים, אך לא נושאים באחריות. הבעלים אולי מדבר לתקשורת, אבל הקהל הוא הבוס האמיתי. איך יודעים? נסו לתפוס שחקן של אחת משתי הקבוצות מבקר את הקהל שלו. דמיינו את בן רייכרט, נניח, מתוודה בראיון שכל שירי השואה האלה לא מתאימים ולא רצויים. דמיינו את עומר אצילי קורא לאוהדים לחדול מהגזענות המאוסה ולהתרכז בעידוד הקבוצה. קשה לדמיין, נכון? כי השחקנים, כמו המאמנים, כמו הבעלים – יודעים היטב היכן מרוחה החמאה. הם יודעים שברגע שיבקרו את הקהל שעומד ביציע מאחוריהם, חייהם לא יהיו חיים. הם זוכרים מה קרה למי ש"נשרף" אצל הקהל. קהל שבקלות יכול לרומם שחקנים, יכול באותה קלות גם להרוס קריירות. זוכרים את ברוך דגו?
אלו לא קבוצות אוהדים מהזן הבריא, אלא מהזן החולה. כי בקבוצות אוהדים חיוביות הקהל מבין שיש לו תפקיד. הוא בולם קריאות שעלולות לפגוע, כי הוא יודע שאם המועדון ייפגע – גם האוהדים עצמם ישלמו, בכיסם. בהפועל ובית"ר האחריות הזאת לא קיימת כי הבעלים משלם. להפך, לעתים האוהדים מעוניינים להרע לקבוצה על מנת לסלק בעלים (ע"ע טביב בהפועל או קורנפיין וגאידמק בבית"ר). הכדורגל הופך מסיבת הקיום של הארגונים (שנועדו, במקור, לעודד) לסוג של תירוץ נחמד, אצטלה לפרוק בה את האלימות – במקום שבו המשטרה משחררת והשופטים מתייחסים בסלחנות.
ושני המועדונים יצטרכו לעמוד בקרוב בפני הברירה: הברית הלא קדושה עם "האוהדים" – או עתיד המועדון ממש. מכיוון שהתדמית שהקהל מייצר לשתי הקבוצות (בעידודה הנלהב של התקשורת) לא תאפשר להן להתקדם באמת מהסחי שבו הן נמצאות. אם הפועל ת"א או בית"ר ירושלים רוצות פעם באמת לחזור לימי הזוהר, הן תצטרכנה להבהיר לקהל את מקומו: או במודל של שיתוף ואחריות, או במודל של צפייה ביציעים מרווחים. המצב הנוכחי, שבו האוהדים מטילים את צילם הכבד על ההתנהלות, מעבר להשלכות החברתיות ועל הכדורגל כולו – פשוט עושה להן רע.
