מסע אצטדיונים עולמי – חלק ג' – כולם מטפסים על החומות והמשטרה לא עושה כלום

איתי ארד אוהב לנסוע למשחקים בעולם. במהלך החודשים הקרובים הוא יתן את הזווית שלו על אוהדים שנוסעים לראות משחקים בחו”ל ולספר את הסיפור במלואו – איך קנו כרטיסים, איך הגיעו לאיצטדיון, באיזה ברים שתו בירה, מה התנאים באיצטדיון ועוד – וכך ליצור מרכז מידע למבקרי איצטדיון ומשחקים בעולם. מוזמנים להצטרף למסע! 

 

פעם, למי ששכח, חיינו חיים פשוטים, נטולי גוגל ומרכז מידע אדירים כמו שיש היום. בשנת 2011 יצאתי למסע של חצי שנה יחד עם 3 חברים ביבשת המדהימה של דרום אמריקה. כל עיר שהגעתי אליה, הדבר הראשון שעשיתי הוא לבדוק אם יש משחק בזמן השהות שלי שם, לא משנה ליגה, גביע, ידידות או נבחרות.

החלום של לצפות במשחק בליגת הארגנטינאית התגשם לי מוקדם מהצפוי (אז בן 22) וזו היתה חוויה מטורפת לא מהעולם הזה, בייחוד לאחד כזה שאתה מתרגש מלראות את התקצירים של הליגה הזאת בערוץ הספורט (דאז). בואנוס אייריס עיר עצומה. קשה לי לספור ביד כמה קבוצות כדורגל יש בעיר הזה, אבל אין מה לעשות, כשאתה מגלה שריבר פלייט משחקת במונומנטאל בסופ"ש שאתה בבואנוס איירס, אתה לא מפספס את זה גם אם זה אומר שהמשחק שעתיים אחרי שנחתת בהוסטל אחרי מסע של 12 שעות באוטובוס. זרקנו את המוצ'ילות בחדרים, החלפנו לחולצות שמתאימות את הצבעים של ריבר ויצאנו למשחק.

המשחק היה משחק בית נגד הוראקן (גם היא קבוצה מבואנוס איירס), קבוצה מוכרת בארגנטינה. את הכרטיסים קנינו בקופות האיצטדיון במחירי בדיחה של 20-30 ₪ בערך, מדובר באיצטדיון ענק של 70 אלף איש ובסך הכל משחק ליגה ליגיטימי. מי שמכיר את ארגנטינה ובכללי את דרום אמריקה בכל מה שקשור לכדורגל, יודע שסדר זה לא משהו שהם חזקים בו – חוץ מההמונים שנכנסים לאיצטדיון עם כרטיסים, יש עוד המון המון שפשוט מטפסים מטרים על גבי מטרים על הבטון עד שהם מגיעים לחלק של המדרגות שהם יכולים משם פשוט להיכנס לאיצטדיון חופשי, וכל זה מול עיני הסדרנים שלא כ"כ מעניין אותם.

את הכרטיסים קניתי יציע אחד ליד אוהדי האולטראס, כדי לראות אותם בעיניים כמה שיותר קרוב. כשנכנסתי ליציע לקחה לי בערך רבע שעה להגיע לאיזור שאני אמור לשבת, המוני המונים של אנשים חודרים לאותו איזור אולטראס שמאוכלס לדעתי הרבה מעבר למה שהוא יכול.

מונומנטאל

וואוו איזו אווירה. איצטדיון המונומנטל מחולק לשתי טבעות – תחתונה ועליונה. אני חושב שספרתי במגרש לפחות 120 דגלים תלויים על הבטונדות ועוד איזה 150 דגלים ביציעים, משהו לא נורמלי! אני עד היום מנסה להבין אם בכלל אכפת לאוהדים מה קורה במגרש. תדמיינו את עצמכם בבית הכנסת הכי גדול בעולם בזמן התפילה הידועה ביותר. ככה חי הקהל הארגנטינאי. השירים לא מפסיקים, התזמורת לא מפסיקה לנגן והאנשים לא מפסיקים לשיר, לרקוד ולעודד וכולם עושים זאת ביחד. לפעמים לא ידעתי איפה יותר מעניין להסתכל, על המשחק או על הקהל המדהים.

שלא תבינו, בריבר משחקים כוכבי כדורגל, קבוצות מכל העולם רוכשות את הכוכבים העולים של ארגנטינה ושחקנים אדירים עוד יותר מסיימים בארגנטינה את הקריירה וזה בגלל הריגוש המטורף שהליגה הזאת מכניסה לשחקנים. יכולתם למצוא בקבוצה של ריבר אז את אריק לאמלה (ששיחק עונה שעברה בגמר ליגת האלופות עם טוטנהאם), לאנזיני (ווסטהאם), אלמיידה (לאציו) ואני יכול עוד להמשיך…

 

המשחק נגמר 2:0 אחרי מחצית ראשונה די רדומה. הקהל היה מבסוט, ותהיו בטוחים שזה לא מנע מהקהל של הוראקן להמשיך לעודד לאורך כל המשחק. בסיום המשחק מצאנו את עצמינו יוצאים עם 50 אלף איש מהאיצטדיון, כשאין לנו שמץ של מושג איך חוזרים להוסטל (מזכיר – תקופה של לפני גוגל) אתה רואה עשרות אוטובוסים יוצאים עם מאות אנשים שנתלים ונדחפים בתוך האוטובוס, אבל לאף אחד לא אכפת כי הם ממשיכים לשיר לכל מקום שילכו.

התרחקנו מהאיצטדיון עד שהגענו לאיזור עם מוניות ותפסנו מונית היישר חזרה להוסטל מבסוטים, מחוייכים, עייפים, אבל לפחות קיבלנו מנה של כדורגל.

לשאר הטורים בסדרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח