מאה ניצחונות קריירה, מאזן 0:20 (ו-0:9 ב-UFC) ודומיננטיות מרשימה בשלוש השנים האחרונות מתארים רק על קצה המזלג את ישראל "איזי" אדסניה. לאחר ש"ניקה" את מחלקת המשקל הבינוני, הלוחם הניו זילנדי מניגריה יערוך בשבת הקרובה את הבכורה במחלקת המשקל הכבד-קל. רגע לפני האירוע מעניין להביט דווקא לאחור ולגלות כיצד הכל התחיל ומי האדם שמאחורי הכפפות.
תחילת הדרך
אדסניה נולד בניגריה וכבר בילדותו בלט במועדון הטאקוונדו של בית ספרו. הוא נהג לקפץ ברחבי הבית ולהתאמן על בעיטות עד שבגיל 8 הוא שבר את ידו במהלך אחת הקפיצות הללו ואימו אסרה עליו להמשיך להתאמן. כעבור כשנתיים עברה משפחתו לניו זילנד בכדי להעניק לילדים חינוך טוב יותר, אלא שבמהרה התגלו גם הצדדים הפחות נעימים בסביבה החדשה.
"עד שהגעתי לניו זילנד לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לכך שאני שחור", מספר אדסניה, שהחל לספוג התנכלויות בגלל צבע עורו. בשלב מסוים אף החל לעודד את עצמו מול המראה כי לא היה מי שיעשה זאת עבורו. לנוכח המצב ובהשפעת סרט אומנויות לחימה תאילנדי הוא החליט לבסוף לשוב לאימונים. להוריו סיפר על כך רק כעבור שישה שבועות, זמן קצר לפני הקרב הראשון שלו. לפני הקרב יצר אדסניה הצעיר קשר עם מאמן מאוקלנד הרחוקה בשם יוג'ין ברמן (Eugene Bareman), שהסכים לעזור לו להתכונן מבלי שבכלל יתראו לפניו. הקרב עצמו היה גרוע מאד, ובסופו ניחם ברמן את אדסניה מתוך נימוס בלבד ומיהר להסתלק מהמקום.
מה רבה הייתה הפתעתו של המאמן כאשר זמן קצר לאחר מכן נכנס אדסניה למכון האימונים שלו ושאל לשלומו של ברמן בנונשלנטיות. בעקבות אותו הקרב הרגיש הניגרי כי אומנויות הלחימה הן ייעודו בחיים, ארז את מעט חפציו ברכב ונסע כ-450 ק"מ לאוקלנד, למורת רוחו של הוריו. לאחר שהודיע לברמן כי בכוונתו להגיע אל ה-UFC חשב המאמן שמדובר בעוד "אידיוט מהרחוב", אך במהרה הבין ששגה.
הביטחון, המחויבות והמסירוּת של אדסניה הראו ליוג'ין כי אין מדובר בעוד מקרה טיפוסי ודרכם המשותפת אל ה-UFC החלה. בניגוד למאמן הראשון של ישראל, שניסה לכפות עליו את סגנונו שלו, יוג'ין טיפח את הסגנון הייחודי של חניכו, היה פתוח לרעיונות חדשים ואף הפך למנטור שלו. בשנים הבאות אדסניה התחרה בניו זילנד, בסין ובאוסטרליה, וניצח את כל 11 קרבותיו בשני הסיבובים הראשונים. בעקבות הופעותיו המשכנעות הוא חתם על חוזה ב-UFC בסוף 2017. ההצגה עמדה להתחיל.
Welcome to the UFC
קרב הבכורה של אדסניה ב-UFC הפגיש אותו עם רוב ווילקינסון, לאחר שארבעה לוחמים אחרים סירבו להתמודד מול הניגרי. התוכנית של ווילקינסון הייתה לצבור משקל בטווח שבין השקילה שלפני הקרב ובין הקרב עצמו לשם הבטחת עליונות פיזית, ולהתיש את אדסניה באמצעות הצמדתו אל הרשת והורדתו אל הקרקע. אלא שהיו שני מכשולים למימוש תוכנית זו. ראשית, הקרב נערך באוסטרליה, שבה הפרש הזמנים בין השקילה לקרב היה קצר מהרגיל. שנית, אדסניה חזה את כל התוכנית עוד לפני תחילת הקרב. בסיבוב הראשון הוא נתן לווילקינסון חופש פעולה בכדי לבחון את ארסנל הכלים שלו, בסיבוב השני הוא כבר סיים את ההתמודדות ללא מאמץ מיוחד.
בחודשים הבאים גבר אדסניה על מרווין וטורי האיטלקי בהחלטת שופטים חצויה, ותמוהה מעט, ועל בראד טבארס, הפעם בהחלטה פה-אחד. "נראה כאילו אדסניה פשוט מנסה על טבארס את שלל המכות שלו", היטיבה לתאר את הקרב תגובה ברשת מהיום שאחריו. במשך חמישה סיבובים הניגרי עשה ככל העולה על רוחו ואף ניסה להכניע ולחנוק את טבארס מעמדה נחותה. עבור קרב זה זכה איזי בפרס "תצוגת הלילה" (Performance of the Night), שלרוב מוענק עבור נוקאאוט. הדבר משקף היטב את אדסניה – הוא דומיננטי ושולט בקרב, אך אינו מחפש בהכרח את המכה שתסיים את יריבו. הוא מעדיף "לפרק" אותו אט-אט עד שייפול לבד.
המבחן האמיתי הראשון של ישראל הגיע במהרה בדמות דרק ברנסון המנוסה, שהיה לוחם בקליבר אחר מיריביו הקודמים של אדסניה. ברנסון התמודד, בין היתר, נגד יואל רומרו ואנדרסון סילבה וניצח את ליוטו מצ'ידה. מרבית ניצחונותיו הושגו בסיבוב הראשון, שאותו נהג לפתוח בלחץ אינטנסיבי ואגרסיבי שכיפר לרוב על החורים בהגנה שלו.
הקרב נפתח כצפוי – ברנסון האקטיבי צלל פעם אחר פעם אל רגליו של אדסניה בניסיונות טייקדאון, שסוכלו כולם. הניגרי התגונן בסבלנות ובחן את יריבו כהרגלו עד שלקראת סוף הסיבוב הראשון השחיל ברך מדויקת לפניו של ברנסון, שהוציאה אותו מאיזון ולמעשה חרצו את גורלו. מוזמנים לצפות בעצמכם.
עם כל הכבוד (שאין לי) לדיבורים – הקרב מתחיל ב-2:11
ההתמודדות הבאה היוותה סגירת מעגל עבור אדסניה. ביולי 2012 הוא פירסם בחשבון האינסטגרם שלו תמונה של אנדרסון סילבה עם הכיתוב "הלוחם הטוב אי פעם". כעבור מעט יותר משש שנים הוא כבר עלה מולו לקרב. "האיידול שלי הפך ליריב שלי", כתב לפני הקרב איזי, שכבר הספיק לקבל את הכינוי "סילבה החדש" בניגוד לרצונו. רבים ראו בקרב הזה מפגש בין אגדת העבר ובין הכוכב העולה, ואולי אפילו היורש. שני הלוחמים לא איכזבו והצופים זכו לקרב וירטואוזי וטכני, כשאדסניה יצא עם ידו על העליונה בהחלטת שופטים אחידה. לתהיות כיצד לא הצליח להכניע את סילבה למרות שפגע בו בצורה נקייה השיב אדסניה: "הוא ואני משחקים משחק. אני מנסה לפגוע לא במקום שבו הוא נמצא כרגע, אלא במקום שבו יהיה ברגע הבא. הוא מודע לכך גם כן. לכן גם מכה שנראית נקייה אינה באמת כזו".
קרבות על החגורה
הניצחון על סילבה היה החותמת הסופית להגעתו של מתמודד חדש על חגורת מחלקת המשקל הבינוני. בשנה אחת בלבד השתתף אדסניה בחמישה קרבות, כמות גדולה ב-UFC, וביסס את עצמו כלוחם חכם, טכני וסבלני, שמנצל כל טעות של יריבו בתזמון המושלם. בחלוף חודשיים נקבע לו קרב נגד קווין גסטלום עבור חגורת-הביניים של המחלקה (המנצח יתמודד נגד מחזיק החגורה "האמיתית", רוברט וויטאקר).
ארבעת הסיבובים הראשונים היו שקולים ולקראת סוף הסיבוב הרביעי המומנטום אף עבר לגסטלום. היה ברור כי הקרב המרהיב יוכרע בסיבוב החמישי. רגע לפני תחילתו תפסה עדשת המצלמה את אדסניה אומר, ספק לעצמו ספק ליריבו, "אתה לא תנצח אותי. אני מוכן למות". באותו הרגע צופה מהצד יכול היה לגחך, אבל איזי התכוון למה שאמר. הסיבוב האחרון היה במעמד צד אחד: אדסניה הלם ביריבו, ניסה לחנוק אותו בעמידה והפיל אותו פעם אחר פעם בדרך לניצחון.
לעומת גסטלום, וויטאקר החזיק מעמד פחות משני סיבובים. הוא תקף ללא הרף את אדסניה, שמצידו מיעט להשיב ובעיקר התחמק מהמהלומות. ההבדל בתנועות בלט – וויטאקר השקיע מאמץ רב בכל מכה ומכה בעוד שאיזי נע בקלילות ובמהירות, עד שהפיל את יריבו באגרוף בדיוק כשנגמר הסיבוב הראשון. בסיבוב השני הניגרי היה יותר פעלתן ולקראת סופו הוא הפיל את וויטאקר פעם נוספת במהלך חילופי מכות מטווח קצר ותוך כדי ספיגת מכה בעצמו, וסיים את ההתמודדות. פחות משנתיים מאז הבכורה ב-UFC הפך איזי לאלוף המחלקה, בדיוק כפי שידע שיקרה.
היריב הבא היה יואל רומרו, מדליסט אולימפי בהיאבקות, וזאת למרות שהפסיד את שני הקרבות הקודמים שלו. לאדסניה עצמו הייתה השפעה בנושא – הוא רצה להשתיק את אלו שטענו כי אינו יכול להתמודד נגד מתאבק. הקרב הקודם של רומרו, נגד פאולו קוסטה, היה רווי באקשן והציפייה לקראת הקרב עם אדסניה הייתה גבוהה. בפועל ספגו הלוחמים ביקורת רבה על הקרב ה"משעמם" וה"אנמי" שסיפקו. כמות המכות שהונחתו הייתה נמוכה ונראה היה כי כל לוחם בעיקר ממתין לפעולה מצד יריבו. אין מדובר בהפתעה גדולה: אדסניה הוא לוחם של מכות-נגד הממתין לפירצה בהגנה של היריב, ולראייה הקרב נגד ברנסון. רומרו פעל בצורה דומה לאדסניה ואף הצליח בכך עד שהחל להתעייף ונתן לניגרי להכתיב את הקצב ולנצח. כמו שנאמר – אם אתה נלחם נקי מדי, אתה משחק את המשחק של איזי. ויש מעט מאד אנשים בעולם שמסוגלים לנצח אותו שם.
כעבור מספר חודשים החלים קוסטה מניתוח ושובץ לקרב נגד ישראל. רבים ציפו כי הוא ינחיל לניגרי את הפסדו הראשון. העוצמה והלחץ של קוסטה נראו מאיימים יותר מהרוגע של אדסניה. בכנות, ציפיתי שהקרב ייראה כפי שנראה. הפסיביות של קוסטה, שהנחית 12 מכות בלבד לעומת 55 שספג, לא הייתה מפתיעה ונבעה מהחשש מתגובה וממכות-הנגד הקטלניות של הניגרי. חוסר התגובה שלו איפשר לאדסניה לכתוש את רגלו בבעיטות, בין היתר בעזרת בעיטות בסגנון ג'ון ג'ונס, ובסיבוב השני קוסטה נראה שבור מנטלית. בדומה לקרב נגד וויטאקר, אדסניה ניצח עם הוק שמאלי לאחר חילופי מכות מטווח קצר ופעם נוספת רמס מתמודד שאמור היה להוות לו יריב שקול.
אז מהו הסוד ומה הלאה?
בראש ובראשונה, אדסניה פשוט נהנה ממה שהוא עושה ומההזדמנות להציג את יכולתיו. כפי שאמר על הקרב נגד סילבה: "לעזאזל החגורה! מה שחשוב הוא רגעים אייקוניים כאלו". אין זה אומר שהכל בא לו בקלות. דווקא לאחר ניצחונו הראשון חש איזי ריקנות פנימית, שבעקבותיה הלך במשך שמונה חודשים לתרפיה עד שלמד להתמודד עימה. "לא כולם חולים נפשית, אך כולם צריכים לדאוג לבריאותם הנפשית", לדבריו. למרות שלעיתים נראה אחרת, ההמולה והכותרות אינן פוגמות במקצועיות ובצניעות שלו. אדסניה מודה כי לאחר ניצחונות גדולים הוא אינו חש בנוח להיות מחוץ למכון האימונים בזמן שאחרים מתאמנים, ובעיר מגוריו, למשל, הוא מרבה להסתובב יחף כתמיד.
אחד מסימני ההיכר של הניגרי הוא ההגנה שלו מטייקדאונים, שעליה הוא מתאמן רבות – 86% מהם מסתיימים ללא הצלחה. בנוסף, הוא חש את היריב שלו ובעיקר את רגע השבירה המנטלית שלו בקרב. תנועות הגוף והראש ומהירות התגובה שלו פנומנליות, כמו גם השליטה שלו בטווחים. כל אלו מאפשרים לו לא להשקיע מאמץ מיותר ונראה כי הוא משתפר מקרב לקרב.
לאחר הניצחון על קוסטה תהיתי מה יהיה צעדו הבא של איזי. כשבאופק לא נראה מתמודד חדש במחלקה, האם עלייה לקטגוריית המשקל הבאה נמצאת על הפרק? בהחלט. ב-7 לחודש יעלה אדסניה לקרב נגד אלוף המשקל הכבד-קל, יאן בלאחוביץ'. התסריטים האפשריים מתחילים בשיחזור הקרב השני של סילבה נגד וויידמן ומסתיימים בהופעה דומה לזו שסיפק נגד קוסטה.
ואולי נחזה בתופעה אחרת. רוי ג'ונס עלה שלוש פעמים לקטגוריית המשקל הבאה באיגרוף וניצח בכל פעם מחדש. לא לחינם אדסניה ציטט את ה-"Y'all Must've Forgot" המפורסם שלו לאחר הניצחון על קוסטה: כדאי לא לשכוח כי מדובר באותו אדסניה שענה במעשים לאלו שאמרו כי אין לו "כוח נוקאאוט", שמפתיע בכל פעם מחדש ושמתחיל פרק חדש ומאתגר בסיפורו במקום להישאר בסביבת הנוחות שלו. בעבר הוא אמר כי את הסיפור הזה יסיים "כשיהיה מוכן" – ולנו נותר להנות ממנו כל עוד אפשר.
