מזל טוב, הפנתר השחור – 90 שנים להולדת לב יאשין

היום, ב-22 לאוקטובר 2019, גדול שוערי העולם היה חוגג 90, לו היה בחיים. השוער היחיד שזכה בבאלון ד’אור, מי שהדף מעל ל-150 פנדלים ושמר על רשת נקייה 270 פעמים, האדם שהגדיר מחדש את תפקיד השוער – נדמה כי אין סופרלטיב שיהיה מוגזם כשנזכרים בלב יאשין. השוער הסובייטי יוצא הדופן מספק גם סיפור חיים לא רגיל, וזוהי הזדמנות נהדרת להכיר אותו.

לב יאשין
מתכונן לעוד הצלה – יאשין. Credit to “Russian Premier Liga” Facebook page.

ילדותו של יאשין לוותה ברמזים מטרימים להמשך חייו. פעילות גופנית הייתה חלק בלתי נפרד מלב הצעיר: הוא וחבריו נהגו לשחק יחד בכל ימות השנה – בקיץ, בסתיו ובאביב היה זה הכדורגל שמשך אותם; ובחורף שיחקו הילדים הוקי רוסי, המשוחק עם כדור במקום דיסקית, לצד עיסוק קצת פחות בטיחותי – קפיצות סקי, כשבתפקיד המקפצה היו הצריפים בעלי הגגות הקפואים.

לדברי יאשין עצמו, הם נפלו ונפצעו פעמים רבות, ולא פעם חזרו הביתה עם סימנים כחולים, אבל בזכות זה למדו לעמוד ביציבות, לא לפחד מגבהים ולשלוט טוב יותר בגוף שלהם. לימים יטען יאשין כי הנפילות הללו תרמו רבות לבריאותו האיתנה, וכי פציעות רבות של שחקנים נובעות מכך שבילדותם לא התחשלו מספיק. את מלחמת העולם השנייה, שפרצה כשהיה בן 11, העביר בעורף בעבודה במפעל, וכמה שנים לאחריה התגייס, כנהוג בגיל 18, לצבא האדום.

שירות צבאי יכול להאט ואף לפגוע אנושות בכל קריירה שהיא, אבל עבור יאשין הוא העניק הזדמנות נדירה. באחד הימים ניגש גבר זר לחייל הצעיר ושאל אותו האם הוא מעוניין לשחק עבור הנוער של דינמו מוסקבה. יאשין הסכים מבלי לחשוב פעמיים, ורק לאחר מכן בירר עם חבריו מי היה האיש. “מאמן דינמו מוסקבה הבוגרת”, ענו לו.

יאשין הצטרף לקבוצה הצעירה כשוער, תפקיד בו שיחק בקביעות מהילדות, ובחלוף כשנה הפך לשוער השלישי של הקבוצה הבוגרת. אם סיפורו לא מספיק מעניין עד כה, אולי תופתעו לגלות כי במקביל שיחק יאשין גם בהוקי קרח ולא היה זה במסגרת חובבנית, כי אם במדי קבוצת ההוקי של אותה דינמו מוסקבה – בשנת 1953 אף זכה בגביע ברית המועצות וסיים במקום השלישי בליגה, כל זאת, כמובן, מעמדת השוער. באותה השנה בדיוק הפך סוף כל סוף לשוער הכדורגל הראשון של דינמו מוסקבה והחליט להתמקד בענף עם הכדור, למרות שהיה מועמד לייצג את מולדתו בגביע העולם בהוקי קרח שהתקרב ובא. ספק אם מישהו שיער כמה גורלית, ונכונה, תהיה בחירה זו.

 

ההצלחה בנבחרת הכדורגל של ברית המועצות לא איחרה לבוא. יאשין עמד בשערה בטורנירי היורו של 1960 ו-1964, בהם סיימה ברית המועצות במקום הראשון והשני בהתאמה, ועוד לפני כן זכה באולימפיאדת מלבורן במדי הנבחרת האולמפית בשנת 1956. ניתן ללמוד לא מעט על אופיו של השוער דווקא בזכות אירוע שקרה באולימפיאדה – לקראת משחק הגמר נקלעה ברית המועצות למצוקה גדולה. יאשין עצמו נפצע בחצי הגמר בכתפו הימנית, והשוער השני, בוריס רסינסקי, נפצע באותה הצורה בדיוק, בכתף שמאל, ברבע הגמר. באותה תקופה לא ניתן היה לבצע חילוף של שחקן במהלך המשחק, ובהחלטה של הרגע האחרון נקבע כי יאשין יעלה אל המגרש, והוא לא אכזב.

בגביעי העולם בהם השתתף לא הגיעה הנבחרת לגמר, אבל הייתה זו עבורו ההזדמנות להציג את עצמו לעולם, שכן המועדונים לא התחרו במסגרת יבשתית בגלל מסך הברזל. מונדיאל 1958 היה הראשון ששודר, וצופים מכל העולם זכו לראות את יאשין מוביל את נבחרתו לרבע הגמר, כולל תצוגה הירואית בהפסד 2:0 לזוכה העתידית, ברזיל. הסלסאו היו הנבחרת המרהיבה של הטורניר, עם גארינצ’ה ופלה בן ה-17 במדיה, ויאשין מנע תבוסה מנבחרתו. אלא שמעבר לפינה המתינו לשוער צרות. במונדיאל 1962, במשחק נגד קולומביה בשלב הבתים נראה השוער מבולבל ומנותק. הסובייטים הובילו 0:3 בחלוף 11 דקות בלבד, אבל הקולומביאנים ניצלו את החולשה החד-פעמית של יאשין והמשחק נגמר בתוצאה 4:4. אחד האירועים הזכורים הוא השער שספג יאשין מכדור קרן ישיר. התקציר לפניכם.

מונדיאל 1962, ברית המועצות-קולומביה – 4:4

המשחק הזה לא הפריע לברית המועצות להעפיל לשלב הבא, שם הודחה נגד המארחת צ’ילה, כשאת האחריות להדחה מפילים דווקא על יאשין. שלושה עיתונאים סובייטים, שנשלחו לסקר את גביע העולם, שלחו למוסקבה ידיעות בהן נאמר או נרמז כי האשמה בהדחה מונחת על כתפיו של יאשין, זאת כדי לפגוע בקריירה שלו. האמת הייתה רחוקה מכך – בתחילת המשחק נפגע השוער בראשו ושכב במשך כדקה ללא הכרה, ולמרות זאת הציל את נבחרתו לא פעם במהלך ההתמודדות.

אלא שהנזק כבר נעשה ובחזרתו למוסקבה התקבל ע”י האוהדים במחאה, קללות ואף אלימות פיזית. הייתה זו תקופה קשה עבור יאשין, שהחליט לסיים את דרכו בעולם הכדורגל. במשך תקופה נמנע השוער מלשחק, אבל הגעגועים לכדור, שכנועים מצד מאמנו ויכולתו להתמודד עם משברים החזירו אותו לשער. באחד ממשחקיו הראשונים בקריירה ספג שער טיפשי – בעיטת שוער של היריבה עשתה דרכה אל שערו של יאשין, שהתנגש בשחקן הגנה מקבוצתו בדרכו אל הכדור. וכמו שמהתקרית ההיא יצא השוער מחוזק וממוקד יותר, כך היה גם אחרי המונדיאל המדובר.

בחלוף שנה התקיים “משחק המאה”, שציין מאה שנים להולדת כדורגל האנגלי, והפגיש את נבחרת אנגליה עם כוכבי שאר העולם, שבשערם עמד כמובן יאשין. השוער הציל את קבוצתו פעם אחר פעם, ובעקבות המשחק הוצמד לו ברחבי העולם הכינוי “התמנון השחור”, בשל המדים השחורים איתם היה מזוהה וידיו שהגיעו לכל מקום.

חשוב מכך, המשחק היה מהגורמים המרכזיים להענקת פרס הבאלון ד’אור היוקרתי לשוער הסובייטי. כהערת שוליים אציין כי האוהדים הסובייטים העניקו לו את הכינוי “הפנתר השחור” עוד קודם לכן, וכי המדים שלו היו למעשה בצבע כחול כהה מאד. בכל אופן, לב יאשין חזר לתלם. מונדיאל 1966 באנגליה היה הטוב ביותר בהיסטורית ברית המועצות, שסיימה במקום הרביעי, לאחר הפסד לפורטוגל של אוסביו במשחק על המקום השלישי; ולמונדיאל 1970 טס השוער, שהיה על סף פרישה, מתוך מטרה לשמש כעוזר מאמן ולתמוך מנטלית בשחקני הנבחרת שכן שיחקו. יאשין נטול האגו לא שיחק כלל בטורניר, ובכל זאת סייע לנבחרתו להעפיל פעם נוספת לרבע הגמר.

 

טוב הלב שהעניק יאשין הוענק לו בחזרה, גם אם מעט באיחור. בשנת 1971 התאספו כ-103,000 אנשים באצטדיון הלאומי על שם לנין, לימים אצטדיון לוז’ניקי, למשחק הפרישה של הגיבור הלאומי שלהם. קבוצתו של יאשין הורכבה משחקני קבוצות “דינמו” השונות, ממוסקבה, קייב וטביליסי, ונגדה עלתה קבוצה הכללה בין היתר את אוסביו, פרנץ בקנבאואר, גרד מילר ובובי צ’רלטון. היה זה אקורד הסיום הראוי לקריירה מופלאה של שחקן שנותר נאמן לקבוצה אחת, דינמו מוסקבה. אפילו על מדיו של יאשין בנבחרת התנוססה האות “D” המסולסלת, שהיא הלוגו של הקבוצה.

למען ההגינות אגיד כי הוא שיחק פעמיים בסוף שנות ה-50 במדי טורפדו מוסקבה במשחקי ידידות, ובמשחק הפרידה של השוער הטורקי טורגאי שרן שימש כקפטן נבחרת טורקיה, שכן שרן עצמו עמד בשער היריבה גלאטסראיי, אבל המשחקים הללו הם בגדר אנקדוטה חביבה ותו לא. 22 עונות שיחק יאשין בדינמו, במהלכן הופיע 326 פעמים, ספג 252 שערים (כולל עונה של 6 ספיגות ב-27 משחקי ליגה), זכה ב-5 אליפויות ו-3 גביעים. בכדורגל, כמובן. עם זאת, יהיה זה עוול להתייחס רק למספרים שעיטרו את הקריירה של יאשין, שכן השפעתו הייתה משמעותית הרבה יותר. בעידן בו שוערים נהגו לעמוד על קו השער במשך 90 דקות ולהמתין לרגע שבו קבוצתם תזדקק להם, יאשין היה לפורץ דרך.

הדבר לא בא בקלות, ומאמנו שמע לא מעט תלונות מהועדה הלאומית לספורט על כך שהשוער שלו עורך “קרקס” על המגרש, אבל בהדרגה החלה לחלחל ההבנה שמדובר בחידוש לטובה. במהלך המשחק יאשין צעק והכווין את שחקני ההגנה כרצונו, יצא משערו לקראת הכדור וטייל ברחבי המגרש, ובנוסף סיפק הצלות מרהיבות בזכות תגובתו המהירה והיכולות האקרובטיות שלו. הוא היה זה שהתחיל התקפות נגד והרחיק כדורים מסוכנים בבעיטה, מבלי לנסות לתפוס אותם, מה שהיה למהפכה של ממש.

הוא ידע תמיד היכן ומתי להיות בזכות ראיית המשחק הפנומנלית שלו. השופטים הבינלאומיים, שלא הכירו אותו תחילה, לא הבינו כיצד ייתכן ששחקני היריב לא מצליחים לעבור אותו בדריבל. הם היו בטוחים שהשוער ביצע עבירה שחמקה מעיניהם ולא העלו בדעתם שהוא קרא את מהלכי יריביו בטרם התקרבו אליו. שחקנים תיארו פנדל מולו כבעיטה “מפחידה” לתוך שער קטן עם שוער ענק. וכשספג, ניתח יאשין את המהלך שקדם לכך. הוא חיפש פתרונות לפעם הבאה בה ישחק – אולי עדיף היה לצאת לקראת השחקן במקום לחכות בשער? מה אם היה מזהיר מראש את שחקן ההגנה על התקרבות היריב?

לב יאשין דינמו מוסקבה
יאשין, בשורה הקדמית בחולצה כהה, עם חבריו לדינמו. Credit to “Футбольный клуб “Динамо” (Москва)” Facebook page.

לב יאשין הביא משהו חדש לעולם. משהו אנושי. משהו שהיה נדיר לפניו ועדיין נדיר אחריו. הוא נשאר צנוע ואדיב כפי שהיה תמיד, ולא הסתנוור מהאהדה האדירה לה זכה לאורך רוב הקריירה. בדרך חזרה מאולימפיאדת מלבורן, למשל, באחד מרציפי הרכבת, חיפש אדם מבוגר מהכפר את יאשין, שהיה ברכבת שחיכתה בתחנה. כאשר שמע זאת השוער יצא מקרונו אל הרציף, והכפרי העניק לו כלי גדול מלא במשקה אלכוהולי חזק שהוכן באחד הכפרים במיוחד בשבילו. “זה בשם כל הכפר”, אמר האדם המבוגר וחזר לביתו מאושר.

מקרה אחר אירע בסבב המשחקים של דינמו מוסקבה בדרום אמריקה. אדם זקן התדפק בדלת המלון שבו התאכסנה הקבוצה לאחר שעבר דרך ארוכה מכפרו וביקש לראות את יאשין הגדול. השוער, שהיה בכלל בזמן מנוחה, יצא אליו והשניים שוחחו ארוכות. גם לדור השחקנים הצעיר דאג, ועשה כל שביכולתו לא לעכב את ההתפתחות שלהם. לאחר אחד ממשחקיו האחרונים בנבחרת, בו ביצע טעות, התחיל לשקול יאשין פרישה מהמדים הלאומיים, בין היתר כי “הדור החדש כבר מוכן וממתין לתורו”.

אפילו סימן ההיכר של השוער לא היה נוצץ וזוהר, אלא פשוט ועממי – כובע קסקט שנהג לחבוש לאורך הקריירה, גם בזמן משחקים. השבוע עלו שוערי הליגה הרוסית אל כר הדשא כשהם חובשים כובע קסקט, לזכרו של יאשין.

 

למרות הזוהר והרגעים המשמחים, חייו האישיים של יאשין לא היו פשוטים. כבר בגיל 13 התחיל לעשן בהוראת האחראים במפעל בו עבד בזמן המלחמה. הם חששו שהעובדים המותשים ירדמו על המכונות ויפצעו, וזה היה הפתרון שמצאו. במהלך שנותיו כשחקן נראה כי אין הדבר מפריע לו, והוא אף סיפר כי הסוד שלו להצלחה הוא “לעשן סיגריה לפני משחק כדי להרגע, ולשתות משקה חזק כדי לעורר את השרירים”, אבל לאחר פרישתו הדברים החלו להראות אחרת. יאשין לא מצא את עצמו מחוץ לכר הדשא, ובריאותו החלה להדרדר, הן נפשית והן פיזית. בשנת 1990 הוענק לו עיטור כוכב הזהב על פועלו.

מיכאיל גורבצ’וב, נשיא ברית המועצות, היה אמור להעניק לו את הפרס, אך לא הגיע לאירוע, ואחד מיועציו הגיע לביתו של יאשין והעניק לו את העיטור בעצמו. הוא התקבל בחום והאירוע עבר בשמחה, אבל לחברו הקרוב אמר יאשין כי לא מבין מה יעשה עם העיטור הזה, שכן הוא “הרי תכף יילך”. ובאמת, כעבור יומיים נפטר גדול השוערים בגיל 60 בלבד. ארבע שנים קודם לכן נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו בשל נמק חמור שהתפתח בה, בעיקר בגלל העישון, ומצבו הבריאותי המשיך להחמיר מאז.

אחת התמונות הסימבוליות בעקבות מותו היא של אוסביו הבוכה. השניים היו חברים קרובים, ובכלל היה יאשין לשחקן הראשון מברית המועצות שזכה לתהילה והכרה מחוץ למולדתו. לאחד מחבריו לקבוצה, שהיה שוער צעיר, אמר פעם כי עד שלא יספוג 500 שערים הוא לא ראוי להקרא שוער. וגם בזה יש לא מעט סימליות, כי כלל לא בטוח שיאשין עצמו ספג את כמות השערים הזו. אבל אם יש מישהו שרשאי לייעץ לאחר מה שלא חווה בעצמו, זהו לב יאשין, האדם ששבר את המוסכמות ואת מסך הברזל ומי שהראה שהכל אפשרי.

לב יאשין בן 90
בדינמו זוכרים היטב את הגיבור שלהם. Credit to “Футбольный клуб “Динамо” (Москва)” Facebook page.
 
   

4 תגובות

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מישה,כמו תמיד זה נהדר, תמשיך לעשות מה שאתה אוהב

  2. Avatar

    אהבתי מאוד, כתבה מאוד מעניינת ומסקרנת 👌🏻👌🏻👍🏻👍🏻👏🏻👏🏻👏🏻👏🏻

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח