מונדיאל 2018 – אפילוג

וואו. וואו. איזה טורניר. איזה מונדיאל. לא יודע אם הכי גדול, או אחד הגדולים, מה שבטוח הוא שלא יהיה עוד כזה. כמה סיפורים, כמה דרמות, כמה כיף. לא ייאמן שצריך לחזור עכשיו למציאות. משימה לא פשוטה אחרי טורניר כזה… היו בו המון דברים טובים וקשה לסכם הכל בטור אחד, אז החלטתי לערוך רשימה שאני קורא לה “5 דברים שאהבתי במונדיאל הזה”:

פוגבה, צרפת, מונדיאל 2018
Via FIFA World Cup Facebook page
  1. ההפתעות. זה היה הטורניר הכי מפתיע שאני זוכר, אולי חוץ ממונדיאל 2002. לפני תחילת הטורניר ישבתי מול בראקט של הימור על תוצאות המונדיאל וניסיתי למצוא דרך להביא נבחרות מפתיעות לשלבים הגבוהים, ואיכשהו לא הצלחתי. לשמחתי הרבה טעיתי ובגדול. גרמניה, אלופת העולם, הודחה כבר בשלב הבתים. ספרד, ארגנטינה ופורטוגל עפו בשמינית. קרואטיה, אנגליה, שבדיה ומעל כולם – המארחת רוסיה, שכולם סימנו אותה ככישלון צפוי ונתנה הופעה מעוררת השתאות. אז נכון שבסוף הזוכה היתה אחת מאלה שהיו פייבוריטיות מלכתחילה, אבל זה היה טורניר משוגע ומפתיע לכל אורכו. וטוב שכך.

 

  1. אנגולו קאנטה. לפני 3 שנים, כשחתם בלסטר הצנועה מהפרמייר ליג, אני בספק אם הוא דמיין לאן הקריירה שלו תקפוץ בזמן כ”כ קצר. הוא זכה באליפות עם לסטר, ואליפות ועוד גביע עם צ’לסי ועכשיו הגיע לבמה הגדולה ביותר ונתן טורניר פשוט נפלא. קשר אחורי חכם, יעיל ואלגנטי שלא מפסיק לרוץ. אמבפה וגריזמן הם סקוררים מחוננים, לוריס הוא שוער מנוסה ואיכותי, פוגבה הוא פצצת כישרון – קאנטה היה המנוע של צרפת ואחד הגורמים הכי משמעותיים בזכיה (המוצדקת) של הטריקולור בתואר.



  1. VAR. סוף-סוף הכדורגל קיבל את מה שמגיע לו – אפשרות לעשיית צדק. בברזיל לפני 4 שנים הכניסו את טכנולוגיית קו השער, שעזרה פה ושם, אבל השיפוט עדיין היה חלש. והנה, אותה טכנולוגיה שהיו לה כ”כ הרבה מתנגדים גרמה לכך שעבר טורניר שלם בלי שמדברים על שופטים. נכון שאי-אפשר למנוע 100 אחוז מהטעויות, אבל המערכת הזו הוכיחה את עצמה בגדול ויותר לא נצטרך לראות עוולות דוגמת דרום קוריאה – איטליה ב-2002 או השער של למפארד ב-2010.

 

  1. הדרמות. כמה אקשן בטורניר אחד. לא פחות מ-32 שערים הובקעו בטורניר הזה מדקה 86 ואילך, מתוכם 20 היו מכריעים. 4 משחקים שהוכרעו בדו-קרב פנדלים ועוד אחד בהארכה. כמעט באף משחק לא היתה סיבה להעביר ערוץ לפני השריקה האחרונה. בקיצור, לא לבעלי לב חלש.
קרואטיה עפים
Via FIFA World Cup Facebook page
  1. נבחרת קרואטיה. איך לא. כבר ביורו לפני שנתיים אפשר היה לראות את הניצוצות של הדור המופלא הזה, שהראה כדורגל נפלא בשלב הבתים, אבל נפל מול פורטוגל בשמינית הגמר. הפעם הם עשו את הצעד קדימה והביאו את הנבחרת שלהם כמעט עד מקום הכי גבוה שיש. כואב הלב על הפספוס הזה, אבל אי-אפשר לשכוח את הכדורגל הנהדר שהציגה חבורת הלוחמים הזו. מודריץ’ הבלתי-נגמר (כמה שהגיע לו כדור הזהב), סובסיץ’ מלך הפנדלים, ורסליקו הסילון והסמוראי, ראקיטיץ’ האלגנטי והווינר שאני כ”כ אוהב, פרישיץ’ הרוצח השקט ומנדז’וקיץ’ סותם הפיות. גם אם אתם אוהדי צרפת מילדות, אי-אפשר שלא להצדיע לקרואטים הנהדרים על מה שעשו בטורניר הזה. מדינה של 4.5 מיליון תושבים בקושי והיא סגנית אלופת העולם בכדורגל. מדהים.

עוד דברים שאהבתי ולא נכנסו לרשימה: הקהל האדיר של נבחרת אנגליה, המשחק המופלא בין ספרד לפורטוגל, הביצועים הפנטסטיים של קוטיניו במשחקים של ברזיל, ההצלות המרהיבות של ג’ורדן פיקפורד, ההגינות (רק 4 כרטיסים אדומים), האווירה הנהדרת ברחובות רוסיה, למרות כל החששות שהיו לפני הטורניר.



אז כן, היה טורניר נפלא, ובכל זאת תמיד יש מקום לשיפור, אז הכנתי רשימה נוספת, של 5 דברים שלא אהבתי במונדיאל הזה:

  1. ניימאר. כמה מוכשר, ככה מעצבן. מבחינת כישרון נטו מדובר בפוטנציאל להירשם כאחד הגדולים בהיסטוריה. בפועל, האופי שלו ככל הנראה ימנע ממנו את זה. נבחרת כמו ברזיל זקוקה לשחקן כמוהו שיראה את מה שהוא יודע, והוא הראה את זה מעט מדי, בעיקר בגלל שהתעסק בשטויות. נפילות, התבכיינות, ויכוחים מיותרים ומעט מאד תרומה ממשית. תתבגר כבר, ילד.

 

  1. נבחרת בלגיה. כן, אני יודע. אני בעמדת מיעוט. אבל אני פשוט לא מתחבר אליהם. ההגרלה הקלה אפשרה להם להגיע רחוק. בשמינית הגמר מול יפן הם שיחקו בושה וחרפה במשך 70 דקות ובמזל גדול מאד הצליחו לעשות מהפך הזוי. לאחר מכן בונקר מכוער מול ברזיל הנאיבית ואחרי זה קורטואה החצוף עוד התלונן על איך שצרפת שיחקה נגדם בחצי הגמר. מדובר במאגר כשרונות פנטסטי, אבל הכדורגל שהם מציגים רוב הזמן הוא משעמם ומרגיז. לקראת יורו 2020 כדאי להם לחשוב על מאמן קצת יותר אמיץ, שיוציא מהם את הכדורגל המלהיב שהם יכולים להפיק ואולי ככה יהיה להם צ’אנס ללכת עד הסוף.
רוברטו מרטינז, בלגיה
Via Belgian Red Devils Facebook page
  1. הבכיינות הישראלית. מהשניה שהחל המונדיאל ועד לסופו, שמעתי רק תלונות והשמצות על צוותי השידור הישראלים במונדיאל. כמובן שהכל עניין של טעם, אבל די. באמת די. נדב יעקבי ואורי אוזן היו צוות נהדר. גם שפיגלר ועומרי אפק. שרון ניסים וניר לוין היו קצת פחות טובים, אבל באמת שלא הפריעו יותר מדי לשידור. ומעל כולם הצוות המוביל – רמי וייץ ומוטי איוניר. אני יכול להבין חלק מהביקורת שיש כלפיהם, אבל בהרבה מקרים היא עברה את גבול הטעם הטוב. אפשר לא לאהוב אותם, שוב – עניין של טעם (לדעתי נכון להיום וייץ הוא השדר הטוב בארץ) אבל תפסיקו לטחון את המוח. אם זה כ”כ מפריע לכם, שימו מיוט או שתמצאו שידור בשפה אחרת.

 

  1. אי-אפשר על אירופה. מונדיאל רביעי רצוף שזוכה בו נבחרת אירופית. מונדיאל שלישי מתוך ארבעת האחרונים ששתי הנבחרות בגמר מאירופה. מבין 16 נבחרות שהגיעו לחצי הגמר בארבעת הטורנירים האחרונים, רק 3 לא היו מאירופה. ולא שיש לי משהו נגד האירופיות, אבל זה קצת מוציא את העוקץ מגביע העולם. ולא שחסרות נבחרות איכותיות. ארגנטינה היא כישלון מהדהד שעם מאמן יותר איכותי אולי היתה מביאה את הפוטנציאל שלה לידי ביטוי. ברזיל נבחרת סופר מוכשרת אבל לוזרית. הנבחרות האפריקאיות מוכשרות אבל תמיד נאיביות. נכון שהכדורגל הכי איכותי נמצא באירופה, אבל זה קצת מבאס שנבחרות טובות מיבשות אחרות לא מצליחות להתמודד מול השליטה של היבשת הישנה ולתת פייט אמיתי.



  1. נבחרת ספרד. אין לי שום דבר נגד פרננדו היירו, אבל כ”כ שמחתי שהנבחרת שלו נכשלה. ההתנהגות השערורייתית של ההתאחדות הספרדית, שבגלל טיפשות ואגו מיותר פיטרה מאמן יומיים לפני תחילת הטורניר קברה נבחרת סופר-כשרונית, לא פחות מצרפת. הספרדים נראו רע לאורך כל הטורניר ועברו שלב רק בגלל בית נוח. פרשת לופטגי היא מהמביכות שהיו וכתם גדול בהיסטוריה של הנבחרת הזו. עם זאת, המינוי של לואיס אנריקה נראה כמו צעד לא רע. אני מאמין שזה האיש הנכון לשקם את ספרד לקראת הטורניר הבא.

עוד דברים שלא אהבתי ולא נכנסו לרשימה: הכדורגל המאכזב של נבחרת גרמניה, הכדורגל הדוחה של נבחרת פורטוגל, הנאיביות של מקסיקו הנהדרת שפספסה צ’אנס אדיר להגיע רחוק, ההכרעה המעצבנת שקבעה שיפן עולה לשמינית במקום סנגל בגלל כרטיסים צהובים. ומה הכי לא אהבתי במונדיאל הזה? שהוא נגמר.

האזר
קרדיט לדף הפייסבוק של Eden Hazard