// מאת דוד פולבוי

אין לי מילים, אני לא יודע איך להתחיל, אז ניגש ישר לעניין.

קובי בראיינט מבחינתי הוא שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים. חלק המומים חלק מבינים, אבל כדורסל זה לא רק כמה קלעת או כמה מסרת או כמה תארים יש לך, אלא כדורסל זו תשוקה. אובססיה.

בגלל האובססיה הזאת הוא נהרג בדרך למחנה הכדורסל שהוא הקים. האובססיה הזאת גרמה לו לקום ב-4 לפנות בוקר, להתקשר למאמן הכושר שלו שיבוא לעזור לו, המאמן הלך ב-8, קובי נשאר עד האימון של כל הקבוצה. זה סיפור קטן על שחקן גדול. שחקן אובססיבי למשחק.

הילד שגדל באיטליה וכל קיץ היה טס לארצות הברית למחנות כדורסל להתאמן. האיש שאמר, עם כל החוצפה שלו, לשאקיל אוניל "אתה שמן", האדם שרשום על המשפט "חברים אפשר לאבד, אבל אליפויות נשארות לנצח", האחד שאמרו עליו שבלי שאק הוא לא היה זוכה בשלוש האליפויות הראשונות שלו. כל אלו בנו את קובי בראיינט, השחקן והאדם. אותו שחקן שבאמצע שנות האלפיים לא הביא ללייקרס שום הישג, רק בשביל להיות האדם שהיה הכוכב הראשי בשתי האליפויות ב-2009 ו-2010. כן, אפילו אובססיבי לחולצה הכחולה סגולה של הלייקרס.

האיש שב-1996 בחר ללכת ישר לדראפט, במקום ללכת לעוד שנה שנתיים במכללות. שכל הקבוצות בחרו שחקנים יותר מוכחים ממנו, שכן שיחקו במכללות, דוגמת ריי אלן ואלן אייברסון, ויתרו על אחד השחקנים הגדולים ביותר בכל הזמנים של הכדורסל. שנבחר רק במקום ה-13 על ידי שארלוט ומיד הועבר ללייקרס על ג'רי ווסט בגלל החלום שלו לשחק בהוליווד. השחקן הכי קלאץ בליגה. אם הייתי שואל אתכם למי הייתם נותנים את הכדור האחרון בעשר שניות אחרונות, רוב האנשים היו אומרים או מייקל או קובי ומשאירים הרחק הרחק מאחור את לברון והאחרים. כי זה פשוט קובי.

הקריירה שלו לא התחילה טוב, כשבכל משחק היתה לו החוצפה שכל אחד רוצה שתהיה לו, אבל בזמנו כולם הסתכלו עליו ואמרו מי זה החוצפן הקטן הזה? שבמשחק מכריע בפליאוף נגד יוטה ג'אז זרק 4 שלשות ובכולם השיג איירבול. וכמה סמלי שמשחק הפרידה שלו היה נגד אותה קבוצה עם אותם מדים, אבל אז הוא תפר עליה 60 נקודות וזרק 50 זריקות מהשדה. זה קובי.

לכל שחקן שפורש יש משחק פרידה, לקובי לא היה משחק פרידה, אלא עונת פרידה. שכל אולם ב-NBA יריע לו. וכשהגיעה עונת הפרישה, שחקנים עמדו בתור בשביל לבקש להחליף איתו חולצות. זה מראה עד כמה הוא מודל לחיקוי עבור השחקנים וכמה הם רוצים קצת מהמנטליות המנייאקית שלו The mamba-mentality. זה קובי. השחקן הכי אובססיבי של המשחק הזה, השחקן עם הכי הרבה תשוקה למשחק הזה.

אז תודה לך קובי.

על הרגעים האובססיבים והיפים

נ.ב – על אותו מסוק הייתה גם הבת שלו שנספתה יחד איתו.
כולם מדברים על הבן (שאין לו) שימשיך את המורשת של קובי, אבל זו הייתה הבת שלו ששיחקה בדיוק כמוהו.
זה רק מעצים את העצב.