// מאת גיל פידל
מה מעניין בזה בכלל?!
קשה לי לספור כמה פעמים אנשים שאלו אותי את השאלה הזאת בזמן שצפיתי במירוץ אופניים. ת'כלס, אפשר להבין אותם. חבורה של רוכבים רודפת אחרי חבורה אחרת, זה נמשך בסביבות ה 200 ק"מ וחמש שעות במקרה הטוב, אז למה לי באמת לבזבז על זה זמן?
נתחיל מכך שהמודעות לאופניים בארץ נמוכה מאוד. יש קהילה יחסית קטנה שרובה מורכבת מאנשים שרוכבים על אופניים או שיש להם קשר לענף. ככה זה במדינה קטנה וצפופה, שאין בה מישורים והרים אינסופיים שאפשר לרכב עליהם ולבסס עליהם תחרויות גדולות. זאת בניגוד לאירופה, שבה מתרחשות הרוב המוחלט של התחרויות הגדולות בענף. אחרי הג'ירו דה איטליה שערך את ההתחלה הגדולה שלו בארץ במאי השנה, שכלל שלושה קטעים במדינתנו, אין ספק שגדלה המודעות, אבל זה היה הייפ רגעי שלא יגרום לשינוי גדול.
שלא תחשבו לרגע שמירוצי אופניים לא נצפים בשאר העולם, ובעיקר באירופה. אירועי הספורט הנצפים באירופה לפי סדר הם האולימפיאדה, המונדיאל ואז הטור דה פראנס (מירוץ האופניים היוקרתי ביותר). אז לפני שניכנס לשאלה המרכזית ("מה מעניין בזה בכלל?!"), אסביר קצת על התחרויות המרכזיות ברכיבת כביש בעולם.
כאמור, התחרות היוקרתית ביותר היא הטור דה פראנס, הכוללת 21 (!) ימי רכיבה ו 2-3 ימי מנוחה ברחבי צרפת ושכנותיה. ישנם עוד שני גרנד טורים במתכונת זהה – ג'ירו דה איטליה והוואלטה אספניה (ספרד). לטורים האלו מגיעים הרוכבים הגדולים בעולם, שנמצאים בכושר מטורף (ארחיב על זה עוד בהמשך).
כל גראנד טור מתחלק לקטגוריות בהם אפשר לנצח. הקטגוריה הנחשבת היא הזמן המהיר ביותר להשלמת כל הקטעים במצטבר. ישנן גם קטגוריית הספרינטר הכי טוב, לפי סדר ההגעה לקו הסיום בקטעים מישוריים ונקודות ספרינט במהלך הקטעים, קטגוריית המטפס, למי שכבש הכי הרבה פסגות וצבר את מירב הנקודות, קטגוריית הרוכב הצעיר (מתחת לגיל 25) עם הזמן הטוב ביותר, הקבוצה עם הזמן המצטבר הטוב ביותר והרוכב התוקפני ביותר.
ישנם טורים קצרים יותר, לרוב בסביבות השבוע, וישנם מרוצים של יום אחד, בהם אתמקד קצת יותר. חמשת המוניומנטים הם המירוצים החד-יומיים הכי נחשבים, והם- מילאן – סן ראמו, ליאז' באסטון ליאז', הטור של הפלנדרס, פאריז – רובה וג'ירו די לומברדיה. בנוסף אליהם יש את אליפות העולם באופני כביש.
אחרי כל ההקדמה, הגענו לעיקר – מה כל כך מעניין בזה?
ראשית, אגע בקבוצתיות. כל רוכב משתייך לקבוצה ששולחת בסביבות השמונה רוכבים לכל תחרות (חוץ מאליפות העולם והאולימפיאדה, שם מתחרים לפי מדינות). ברוב הקבוצות, רוב הרוכבים לא מתחרים על אף תואר אישי. מה זאת אומרת? כל תפקידם בכוח הוא לסייע לרוכב או שניים כמירב יכולתם עד לאפיסת כוחות, ואז לנוח בשאר הקטע. רוכבים אלו נקראים "דומסטיקים". הם עושים זאת על ידי "דראפט" – רכיבה לפני רוכב חוסמת לו את הרוח, ובכך גורמת לו להתאמץ משמעותית פחות. כמה משמעותית? הרוכב מאחורה יתאמץ בממוצע כשליש פחות מהרוכב מלפניו, מה שישאיר לו כוח ברגע שחברו לא יצליח לסחוב יותר. ה"הקרבה" הזו מאוד ייחודית לספורט הזה, ומספקת רגעים מרגשים – גם כשדומסטיק "נגמר" ורוכב במהירות אפסית, וגם כשדומסטיק מאט בשביל להגיע לחברו לקבוצה ולסייע לו כשהוא מתקשה.
עוד דבר שמוסיף עניין רב הוא האסטרטגיות המדוקדקות של כל קבוצה. זהו נושא רחב מדי בשביל פסקה, אבל אשתדל להדגיש מה כל כך מעניין בזה. לפני שמגיעים שמונה רוכבים לגראנד טור, הם מנתחים ביחד עם הסגל המקצועי של הקבוצה את כל המסלולים, מסמנים קטעים שהם ינסו לקחת וקטעים שלא ינסו לקחת, יחשבו איזה קטע מתאים לאיזה רוכב שלהם ויכינו טקטיקה לכל קטע בהתאמה. עם כל הכבוד לטקטיקות האלו, נדיר שהן מתממשות במלואן. קבוצה אחרת תקפה את כל הקטע ושיבשה את כל ההכנות, רוכב של הקבוצה נתקל בתקלה טכנית באיזור הכי בעייתי ורוכב אחר עזב את המירוץ בגלל שאשתו לא מרגישה טוב. אלו רק חלק קטן מהבעיות שקבוצות חוות כל טור כזה. לכן, הרבה מההכנות קורות בשטח – בזמן המירוץ, ברכב הקבוצה שנמצא מאחורי הרוכבים. סגל הקבוצה מדבר באוזנייה עם הרוכבים ומנחה אותם מה לעשות ברגע אמת – מתי להוריד קצב, מתי לתקוף ומתי לחזור ולעזור לחברם לקבוצה. כשמבינים את המניעים מאחורי כל מהלך של קבוצה, נחשפים למימד שלם ומורכב, שמוסיף הרבה מאוד עניין ומחשבה לצפייה במירוץ.
אלו בעיקר טקטיקות לגראנד טורים שנמשכים שלושה שבועות, שמתבססות על שמירה של כוחות לאורך כל המירוץ הארוך שמשתרע על גבי אלפים רבים של קילומטרים. במירוצים חד-יומיים ישנן טקטיקות שמכילות אלמנטים דומים, מלבד העובדה שהמשתתפים רוכבים כאילו אין מחר (שזה סך הכל נכון) ושורפים בסוף כל טיפת אנרגיה שנשארה להם. השינוי בטקטיקה הופך את חוויית הצפייה במירוצים של יום אחד לאירוע שונה לחלוטין.
הדבר השלישי שאגע בו הוא הגיוון. ההיבט הזה מתבטא בריבוי הקטגוריות, כך שכל קבוצה מתחרה לפחות בשתי קטגוריות אפשריות. גם אם רוכב ראשי פורש, תמיד יהיה רוכב אחר שיוכל להתחרות על אותה הקטגוריה או אחרת. בנוסף, כל קטע הוא שונה במידת ההרריות שלו. יש קטעים עם עליות וירידות מטורפות שרוכבים מסוג מסוים בולטים בהם, ויש קטעים מישוריים שנגמרים בספרינט במהירות של 80 קמ"ש בהם המנצח נקבע רק בהילוך חוזר.
הגורם האחרון הוא ההופעות החד פעמיות. הרגעים שנחקקים בזכרוננו הם הרגעים המפתיעים בהם אנו רואים יכולת יוצאת מן הכלל או שלא ציפינו לה. כך היה בקטע 8 של הטור דה פראנס שנה שעברה, אותו ניצח ליליאן קלמג'אן הצרפתי. הדרך שלו לקו הסיום, שם חיכו לו המונים ממדינתו, שכללה הרים, התכווצות שרירים והרבה קילומטרים, הפכה את הקטע לאחד הקטעים הזכורים עליי, שממש נהניתי לצפות בו. קשה שלא לציין גם את קטע 19 של הג'ירו השנה, בו כריס פרום ברח לשאר הרוכבים 80 ק"מ לסיום, וביצע קאמבק מטורף היישר אל המקום הראשון בתחרות.
ומה עם הכושר המטורף של הרוכבים, שמאפשר חלק מהמקרים האלו? בגלל משטר האימונים הרצחני שלהם, שכולל שעות רכיבה מוגזמות, רוב הרוכבים המקצועיים צריכים להתעורר באמצע הלילה ולעשות פעילות גופנית למשך כמה דקות. זאת בגלל שהדופק שלהם יורד לכיוון ה-30, וגורם לסיכון מוגבר של דום לב. להשוואה, דופק ממוצע של בן אדם בוגר בריא בשינה הוא בסביבות ה-60.
בסופו של דבר, בניגוד להרבה תחרויות ספורט אחרות, ככל שמבינים יותר באופניים וחיים את המירוץ שצופים בו חווית הצפייה קופצת כמה רמות. מבינים איזה רוכב יותר בכושר, איזה קטע מתאים לאיזה רוכב ואיזו קבוצה מאלתרת בשטח יותר טוב. וזה מעניין. מאוד מעניין.
