// מאת הדר ליבני

מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים. מקום שני נגד שלישי. היסטוריה של משחקים גדולים. קבוצות שאין להן מה להפסיד (לכאורה) עם אוריינטציה התקפית (האמא של הלכאורה). למה זה הגיע לנו?

אני זוכר את עצמי כילד אוהד חיפה מתווכח בבית ספר עם אוהדי בית"ר ומסביר למה הגול ההוא של אלברמן היה מגעיל ולא חוקי (מי שזוכר יודע שאכן היה כשר אבל מסריח). זוכר דו קרב פנדלים. זוכר 3-3 עם הופעת ענק של סלליך הצעיר, כן כן סלליך. זוכר איך סבלתי מיצחקי וחן עזריאל כששיחקו בבית"ר (וגם כשעזבו את בית"ר) ואיך דבאלשווילי במשחק האחרון שלו נתן צמד גדול.

אני יכול להמשיך ולהמשיך ואני אוהד צעיר יחסית. מבוגרים ממני משני הצדדים זוכרים קלאסיקות והצגות, גם כשלא באמת היה על מה לשחק. היו גם משחקים רעים, אני זוכר נסיעה של שלוש שעות לקרית אליעזר בשביל 0-0 בגשם. משחקים רעים היו ולצערי יהיו עוד בעתיד, אולי אפילו העונה.

את המחצית הראשונה פספסתי בגלל פקקים בכביש שש דרומה (תודה לפקקים!), מתחילה המחצית השנייה ואני באיזושהי ציפייה מנותקת מציאות. הרי את הראשונה לא ראיתי ואת מה שקורה על המגרש מהפתיחה אני עוד לא יודע. אני מנסה קצת לראות ותוך שלוש דקות כבר פותח טלפון. החברה נכנסת לחדר ותופסת אותי בטלפון, "אתה בכלל לא רואה את המשחק" היא אומרת במין אכזבה של מישהי שחשבה שאני עוזב אותה בשביל משהו חשוב ובפועל אני בפייסבוק רואה סרטונים של בארסה של פפ. "אני רואה אני רואה" אני משקר לה ובעיקר לעצמי, הרי אני מת על כדורגל וזאת מכבי חיפה שלי ואין מצב שאני לא מתעניין בזה, נכון? נכון. רק שזו לא מכבי חיפה שלי וזה לא בדיוק כדורגל.

את רוב שנותיי כאוהד מכבי חיפה העברתי בסבל וביובש של העשור האחרון, ועדיין, זו לא מכבי חיפה שלי וזה לא כדורגל. גם כשהשחקנים שלנו חגגו עליה לפליאוף עליון, גם כשהפסדנו בבית לקבוצות שכונתיות, גם כשהיה מביך – זה לא היה כל כך מדכא. לא מאכזב, לא מרגיז, לא עצוב, מדכא. מדכא את ההתלהבות, את הריגוש, את העניין. מדכא את הרצון לראות כדורגל.

דקה 80. אם הייתי מגדיר את 35 הדקות האלו כמשעממות הייתי מעליב את כל שיעורי המתמטיקה, העמידה בתחנות אוטובוס בדרך לבסיס וההמתנה על הקו לנציג של הוט – שנמשכו פרק זמן דומה והוגדרו על ידי כמשעממים. לשתי דקות היה מעניין כשסוף פודגראנו נכנס והכניס בי קצת סקרנות, שחקני נוער תמיד מרגשים ומסקרנים אותי (בקטע מקצועי בלבד כמובן, ברוח התקופה וכו'…), אבל גם זה חלף די מהר. הרי מה אתה יכול לעשות כילד בן 18 שנכנס למשחק שלא רוצה להיות משוחק?

ואז, בדקה ה80 בדיוק, אני עושה משהו שאני לא עושה בחיים – פשוט עוזב את המשחק. לא כדי לישון, לא כי אנחנו מובסים כמו שחטאתי לעשות בילדות, לא כי אני חייב ללכת. פשוט מעביר ערוץ להישרדות, כי הרגשתי שאם בלבול ורוני לוי היו יכולים הם היו עושים בדיוק אותו דבר (רוני לוי נראה לי בקטע של חתונמי). פעם ראשונה שבאמת לא היה לי אכפת איך ייגמר המשחק. וזו הדקה ה-80, מה זה לחכות עשר דקות? כולה עשר דקות. באותו רגע העדפתי לבזבז אותן על ליטל סמדג'ה, וזו הקרבה משמעותית בפני עצמה.

כן, 35 דקות הספיקו לי. זה אפילו היה יותר מידי. כדי להסגר על מה שכבר ידעתי ראיתי את התקציר המגוחך של האירוע המוזר הזה. לעורך שהצליח להוציא מעל דקה של תקציר למשחק כזה מגיע חוזה בנטפליקס. גם עם עשרה הילוכים חוזרים לכל אירוע אני לא מגיע לשלוש דקות. גם עם הוספתי לקט הבעות פנים של עידן ורד. זה פשוט היה משחק שלא קרה בו כלום. בזבוז זמן של 22 שחקני הרכב, כמה מחליפים, שני צוותים מקצועיים, אלפי צופים בבתים וירדן שועה אחד.

חשוב לי להבהיר, אני לא טוען שהשחקנים לא רוצים או לא רצים. אין דבר כזה. שחקן עולה למגרש והיצר התחרותי שבו רוצה לנצח. אבל יש גם עניין מנטלי, מוטיבציה וכו׳. שחקנים שאין להם על מה לשחק ובעיקר מאמנים שביום רגיל לא ממש רוצים לנצח והיום ממש לא רצו. אחרי הכל, אחד הצופים המשועממים בבית הוא ברק בכר, שהטלפון מיענקל'ה/חוגג עלול להעיר אותו בכל רגע מהשינה העמוקה שנכנס אליה אתמול בסביבות הדקה ה-60. הטענות שלי הן כלפי הקבוצות, לא כלפי השחקנים. הן כלפי הבחירה של המאמנים עם מי לשחק, עם מי לא והחילופים קרו באיחור או לא קרו בכלל.

כלפי ההתנהלות של הקבוצות בנושא שחקני הנוער, למה ליידנר כן יכול, אבל זרגרי ופודגראנו לא? אפשר להסתכל על זה גם כאיזושהי דוגמא של תרבות הכדורגל והפחד מהפסד גם על חשבון לא לנצח. בלבול ורוני לוי הם אולי רק דוגמא מאוד בולטת של החולי הזה בכדורגל שלנו. זה ששתי קבוצות שאין להן מה להפסיד משחקות כאילו אין להן מה לנצח, זה בדיוק מה שרע פה. חשבתי שאלו תכונות רעות ששמורות בעיקר למועדוני תחתית, אבל אתמול זה באופן חד משמעי היה שלנו וסבלנו מזה כולנו.

היה פרק נחמד של הישרדות, הכדורגל הודח ראשון, אחר כך אני, בפרקים הבאים יהיו אלה בלבול ורוני, ובסוף כל הענף. ירדן שועה באי המתים ושרשרת החסינות אצל בעלי ההון.