מאמן הנבחרת הבא

לא צמא דם אנוכי, ואף מתנגד לקריאות פיטורי מאמנים ולעריפת ראשים. עם זאת, יש מקרים חריגים. אם הייתי במקומו של אלי גוטמן, הייתי מודיע במסיבת העיתונאים, מיד אחרי המשחק, שאני מתפטר. במקום להתפלפל ולהתנסח, פשוט מתפטר, אולי אפילו לא טס לבלגיה. גוטמן, ובעיקר שחקניו, לא מראים נחישות ורעל בעיניים. לפני התוצאות והיכולת, יש צורך להראות רצון ומחויבות לסמל, להראות לאוהדים שבאת להתאבד על המגרש ולתת את כולך למען הנבחרת. בשתי הקדנציות של גוטמן, שהרבה לדבר על מחויבות וזרק אינספור משפטים פטריוטים לאוויר, ראינו ממש את ההפך, משחקים אנמיים חסרי אנרגיות כאלה שלא היו ראויים למחיאת כף עבור תצוגת השחקנים.

זה שנים שאני מתענג לצפות בנבחרות האי הבריטי – סקוטלנד, ווילס, אירלנד וצפון אירלנד – נבחרות שהרבה לפני ההישגים והתוצאות הראו מחויבות וכבוד לסמל המדינה שלהם. גם כאשר צפון אירלנד הפסידה בקמפיין הקודם לישראל, יכולנו לראות את הקהל הצפון אירי מריע לשחקניו בסוף המשחק ומודה לשחקנים על כל טיפת זיעה שבחולצתם. לדוגמא, מרטין פטרסון, חלוץ אפור שמסתובב לו בליגות הנמוכות באנגליה, משתולל אחרי כל מהלך ולא מפסיק לרוץ ומטריף את הקהל. בנבחרת שלנו משהו כבוי בשנים האחרונות. בקמפיין למונדיאל 2006 ישראל אירחה בבית את צרפת הגדולה, שוויץ ואירלנד. כאשר אוהדים הגיעו לאצטדיון רמת גן המלא, היו באוויר אנרגיות שגרמו לנו להאמין שהשחקנים יביאו תוצאה טובה. האנרגיות שקיבלתי מכך שראיתי את וואליד באדיר, הקרנף, כובש בנגיחה לרשת של הצרפתים תוך שהוא עף כמו הוריקן לתוך השער, את בניון, קטן וקייסי שורפים את הדשא מול אירלנד ושוויץ. אני פשוט מתגעגע לימים שבנין, נימני ורביבו גרמו לנו להאמין שכן, יש סיכוי, ושאנחנו כן יכולים להוציא 1:1 עם ספרד. לימים שאוואט ובניון נתנו פייט לנבחרות בכירות.

למרות טענותיי הרבות כלפי השחקן הישראלי, אני לא חושב שחסר לנו כישרון או איכויות. מדובר בבעיה מנטלית, שמאמן הנבחרת הבא יצטרך לפתור. 25 שנה מינו תמיד את המאמן הישראלי ה”בכיר” וכאשר זה לא הלך, ניסו מאמן זר, שיחד עם חוסר סבלנות והרצון לתוצאות כאן ועכשיו, היה מתכון ברור לכישלון. וכאשר גם זה לא הולך, צריך ללכת למשהו שונה ולא על האובבייס (obvious). אייל ברקוביץ, למרות שחתכתי אותו בדירוג הפרשנים, ולמרות שלעת עתה הוא הפרשן הגרוע בישראל, הוא ההימור שלי כמאמן הנבחרת הבא.

ואן באסטן, רייקארד, קומאן, קלינסמן ודונגה מונו להיות מאמני הנבחרת במדינותיהם כאשר כלל לא היה להם ניסיון באימון. אם בהולנד, גרמניה וברזיל הלכו על זה, למה ישראל לא יכולה? לטעמי, לא צריך שמאמן נבחרת יאמן, צריך שהוא יכניס מוטיבציה לשחקנים ויטריף אותם. אוחנה, קלינגר או חזן אומנם יותר אינטליגנטיים ואפילו בעלי ניסיון אימון גדול יותר מה”קוסם” אבל שוב, ניסיון האימון לא רלוונטי. אנחנו רוצים שהשחקנים ישאירו את הלב על המגרש וירדו מהמגרש עם הלשון בחוץ ועם חולצה ספוגה בזיעה ודם.

מה כבר יכול לקרות? מקסימום לא נעלה, גרוע יותר כבר לא יכול להיות.

מרטין פטרסון נבחרת צפון אירלנד
מרטין הצפון אירי – לא הפסיק לרוץ נגד ישראל
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!