לפעמים חלומות מתנפצים

"… מכל המילים העצובות שיש, העצובות ביותר הן אלה: זה היה יכול להיות…" (ג'ון גרינליף ויטייר, משורר אמריקאי)

יש לא מעט דמיון בין מועדון הכדורגל של ליברפול וזה של סלטיק. הדמיון בין הערים, בלי קשר לכדורגל. תקופת הזוהר של ליברפול שהחלה תחת ביל שאנקלי בשנות ה-60 ונמשכה עד סוף שנות ה-80 החלה במקביל לדומיננטיות של סלטיק תחת ג'וק סטין (והמון כבוד הדדי בין שני המנג'רים), שגם הובילה לזכייה הראשונה של מועדון בריטי בגביע האלופות.

קני דלגליש בעצמו, אגדה בשני המועדונים. השיר You'll Never Walk Alone (ועוד כמה שירים אחרים), שכנראה התחיל טיפה לפני אצל ליברפול. המחווה של סלטיק למועדון המרוסק אחרי אסון הילסבורו בדמות משחק הידידות וגיוס תרומות (הראשון של ליברפול אחרי הילסבורו) בסלטיק פארק. וכרגע, סתם במקרה, גם מועדונים ששותפים לעונות לא טובות בלשון המעטה. אצל סלטיק אפשר כבר לקרוא לזה קטטסטרופה. אצל ליברפול זה לא רחוק מזה, והזרוע עוד נטויה כמו שאומרים.

ליברפול: אז לא תהיה שושלת?

עונה של למחוק ולשכוח באנפילד. על פי האת'לטיק, שחקני הסגל הראשון של ליברפול פספסו 155 משחקים בגלל פציעות עד עכשיו העונה, יותר מכל קבוצה אחרת בליגה (אברטון במקום השני עם 106 משחקים). אבל להתמקד רק בפציעות ובבעיות שזה יוצר החל מההגנה ועד למשחק ההתקפה התקוע יהיה כנראה להישען (בצורה נוחה יש לומר) רק על סיבה אחת לזה שאלופי אנגליה של 2020 ואלופי אירופה לשנת 2019 נראים כל כך מוכים וחבולים (מבחינת תוצאות והכדורגל), ומה שזה מבשר לגבי העתיד.

במהלך הריצה לאליפות ב2019-20 ואחרי הבטחת האליפות הרבה מהדיבור סבב סביב "עם כמה אליפויות קלופ יסיים בליברפול". זה נראה מגוחך עכשיו, אבל תזכרו את כל ההספדות שמנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה עברו בעונה הקודמת וגם בזו, כשעוד היה נראה שליברפול (למרות ההלם מהתבוסה מול אסטון וילה ואובדן ואן דייק) כן מצליחים להתייצב במקום הראשון בלי תחרות. עיתונאים, בלוגרים, סתם צייצנים, כמעט כולם חוטאים בזמן זה או אחר בצורך לנסות להכריז על תחילת/סיום עידן כלשהו על סמך דברים רגעיים. זה טבעי, אנושי. אבל לא מעט פעמים, זה שגוי. ועדיין, זה לא מפריע להסיק מסקנות הפוכות (ואולי שוב פעם נמהרות) לגבי העתיד הקרוב של ליברפול לנוכח העונה ההולכת ומדרדרת הזאתי.

וירג'יל ואן דייק וג'ו גומז. מחכים לשובם, מתישהו. Via Liverpool FC on Facebook

 

כי המצב צבירה השתנה מהר מאוד העונה. מהולכים לקחת אליפות בהליכה->אוי לא מה זו התבוסה הזו->אוי לא מה זו הפציעה הזו->רגע אנחנו מסתדרים->רק צריך ששחקן X יחזור ואנחנו נאבקים על האליפות->רק צריך ששחקן Y יחזור ואנחנו בליגת האלופות בקלות->אנחנו הולכים להגיע לליגת האלופות בכלל?????

יש המון שאלות שנובעות מההתפתחויות של העונה הזאת. האם קלופ צריך לשנות את השיטה ותפקוד של שחקנים כי למדו אותו (לא הפעם הראשונה שהשאלה נשאלת)? האם יש שחקנים שמיצו אחרי כמה שנים מאוד אינטנסיביות תחתיו? האם אי העפלה לליגת האלופות היא אסון? האם הבעלים מוכנים להכניס את היד לכיס בניגוד לעבר ולא להסתמך על ההכנסות המתכווצות כדי להדביק פערים שלכאורה נוצרו העונה? כמה מכל ההצלחה הייתה בכלל מזל, אם מישהו יודע מה זה מזל בכלל?

 

הרצון לחלום ולעוף רחוק גורם להיתלות באילנות גבוהים, קרי האימפריה שאלכס פרגוסון הקים לו. במנצ'סטר יונייטד התחילו את ההשתלטות שלהם על הליגה האנגלית בדיוק כשהליגה הפכה לפרמייר ליג. בדיוק כשהכסף הגדול (שאח"כ נהיה עוד יותר גדול) נכנס, ועזר למועדון לצמוח בצורה מטורפת מהר מאוד (ההתרחבות של אולד טראפורד כדוגמה) בזמן שהמתחרים לא הבינו מה קורה. ליברפול, נדמה, התפוצצה מקצועית בזמן הלא נכון כלכלית, כשכל הכדורגל חושב על איך לעבוד מינימלסטי יותר, אלא אם כן יש בעלים מהסוג שבעיות כלכליות גלובליות לא משפיעות עליהם. בלי קשר איך העונה הזו תסתיים, כנראה נהיה יותר חכמים לגבי מה המשמעויות של העונה הזו רק בדיעבד.

 

סלטיק: 10iar# כבר לא רלוונטי

העובדה שסלטיק לא יצליחו להשלים אליפות עשירית ברציפות העונה היא כנראה הכי פחות חמורה מכל מה שקורה. הרבה יותר גרוע: הידיעה שריינג'רס חזרו לעניינים עם אליפות ראשונה (עוד לא הובטחה, אבל צריך לקרות אסון בסדר גודל של הטיטאניק כדי שהם לא יזכו) מאז 2011. ובאותו עניין אבל עניין אחר לגמרי: כל היתרון שלסלטיק היה בעשור האחרון על ריינג'רס ושאר הליגה (מקצועי וכלכלי) לא עזר ליצור איזשהו רצף הצלחות אירופי.

בזמן שליברפול במקום השישי (ועם יותר משחקים מקבוצות שמתחתיה) ו-19 נקודות פחות מהמוליכה מנצ'סטר סיטי, סלטיק במקום השני, 18 נקודות אחרי ריינג'רס אחרי שהושלמו כל המשחקים האלה שהיו חסרים. העונה האירופית הייתה קטטסטרופילית, כשבצד הכחול של גלזגו עושים שלב בתים מעולה ובכלל נהנים מעונה שניה ברציפות של תוצאות טובות מאוד בליגה האירופית עם כדורגל עכשווי, עוד נקודה לביקרות של סלטיק תחת ניל לנון בקדנציה הזו, או זו שנגמרה ממש עכשיו.

 

לנון, באשמתו או שלא, נתפס כרגע כפנים של ההתרסקות של סלטיק העונה. המניה של סלטיק עלתה ב-2.5% קצת יותר משעה אחרי הודעת ההתפטרות שלו, שהגיעה אחרי הפסד (נוסף העונה) לרוס קאונטי. לא מחוז על שם הדמות הכי חשובה בחברים, אלא הקבוצה במקום האחרון בסקוטלנד לפני אותו משחק. לנון הוא אולי אגדת סלטיק (צפ' אירי קתולי אוהד סלטיק מילדות בנוסף), עם אליפויות כשחקן בעשור ההתאוששות של המועדון ועוד חמש כמנג'ר בשתי קדנציות. אבל העונה, וזה נשמע יותר טוב באנגלית, everything came crashing down.

לנון הוא הרבה דברים, אבל הוא לא ברנדן רודג'רס, שהתחיל את רצף הטרבלים/קוודרופלים של המועדון. סלטיק לא הגיעו איתו לליגת האלופות העונה או בעונה הקודמת (ובכלל, רק 4 פעמים בעשור האחרון כולל העפלה אחת לשמינית הגמר). גם לא  רחוק באירופית. הכדורגל נהיה רע יותר ויותר, וגם אם בעונה הקודמת סלטיק התגברו על פתיחה חזקה של ריינג'רס בעונה הקודמת בדרך לאליפות תשיעית ברציפות, היא נראתה רע רוב הפעמים מול הקבוצה של ג'רארד. העונה, כל היתרון של העשור בו ריינג'רס טיפסה חזרה מהליגה הרביעית נמחק. תוסיפו על זה את השחקנים הלא מרוצים מתחילת העונה, הרכישות היקרות (יחסית) שלא הצליחו, הנסיעה הקטטסטרופלית לאמיריות שגם גררה ביקורת וגם הדביקה חצי קבוצה בקורונה, והתגובות המתחמקות ומתגוננות של לנון לכל חץ של ביקורת, וקיבלתם מתכון לסיום הג'וב לפני סיום העונה.

כשתוצאות העונה הזו עומדות אל מול חלומות 10 האליפויות הרצופות (סלטיק זכתה ב-9 רצוף בעבר גם כן, ולריינג'רס יש 9 מסוף שנות השמונים עד סוף התשעים), זה ברור למה אובדן האחיזה על הפסגה יותר מלחיץ מסתם איבוד אליפות. המחשבות ש"הצלחנו רק בגלל שריינג'רס התרסקו" רלוונטיות לנוכח חוסר היכולת לקפוץ מדרגה באירופה. אין תחושה של מכה קלה בכנף לפני חזרה לשיגרה, אלא חשש גדול מחילופי אימפריות.

ניל לנון
ניל לנון. החיוך נמחק מהר מאוד העונה. Via Celtic FC on Facebook
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח