למי קראתם פרובינציאלי?

לפני יומיים מצאתי את עצמי עוקב בשקיקה אחרי תוצאות הירי של סרגיי ריכטר בזמן אמת, מנסה להבין את הניקוד תוך כדי תנועה ולהבין מה הוא צריך לעשות כדי להעפיל לשמינייה, ואני במתח. באותו ערב כבר הגעתי הביתה כדי לצפות בקרבות של מוקי, ומנסה לשאול את עצמי איזה פעולות שביצעתי עבדו לי בקרבות הקודמים שלו, ושאני צריך לשמור עליהם כדי לא להביא לו נאחס. וכשירדן עלתה לקרב על הארד גם הלב שלי דפק, וברבע הגמר של לינדה ניסיתי איכשהוא לראות דרך הטלפון ללא הצלחה, כי הייתי תקוע בפקק בדרך הביתה.

למה זה קורה? למה זה כל כך חשוב לי או לנו? מה אכפת לי עם בחור נחמד וצעיר שאין לי מושג מי הוא יורה 60 כדורים ב-75 דקות ופוגע במטרה או מילימטר ימינה? אין לי תשובה חד משמעית, טובה מספיק. הישראלים כן מעוררים בנו הזדהות. הם חלק מאיתנו. אחת כמו ירדן או אחד כמו שגיא יכלו להיות השכנים שלנו ואנחנו רוצים בהצלחתם. תחשבו על זה, אם אתם שומעים על תאונה קשה באירופה, זה פחות מדבר אליכם ומזעזע, אבל כשזה קרוב אלינו, הרגשות הם שונים. זה יכל לקרות לנו, או לילדים שלנו, או להורים שלנו.

.אז אפשר לקרוא לנו פרובינציאלים, “אוהדי הצלחות” שמעודדים בענף שהם לא מבינים בו כלום, מבקרים שופט שלא נתן יוקו, או וואזארי או וואטאבר, אבל הסיבה לא משנה, כי משנה התוצאה והיא שאנחנו בפנים. אנחנו חלק מזה, בתוך זה, מחויבים, מעודדים, כוססים ציפורניים, עוצרים את הכל ותומכים וגם מתאכזבים כשצריך. למה אני מעודד בחורה הולנדית סימפטית, שעלתה לארץ לפני שנתיים ואין לה קשר רב לישראל, אבל בכל זאת נמצאת תחת דלת המדינה? למה שאני אעדיף אותה למשל על אליס שלזינגר, שגדלה והתחנכה פה, והבינה שהדרך היחידה שלה להמשיך את החלום האולימפי היא במדינה אחרת.

וזה מה שלינדה בולדר עשתה, היא הבינה שאין לה מקום בקטגוריה שלה בהולנד, אז היא עברה למדינה אחרת כדי להצליח באופן אישי. והנה, היא סיימה גבוה יותר מקים פוינג ההולנדית, וזה עוד יותר מערער את האהדה שלנו. אם לספורטאיות פחות משנה תחת איזה לאום הן מתחרות, אז למה לנו זה משנה? למה בעצם שלא יתחרו הטובות ביותר בלי שיוך לאומני? או למה להגביל לנציגה אחת ממדינה? אפשר להגביל ל-3, זה סביר, אחרת היו 20 אמריקאים בכל ריצה קצרה באתלטיקה, אבל איזו סיבה יש לנציגה אחת בלבד?

יצא לי פוסט קצת פילוסופי, אבל זאת ההרגשה ממנה יצאתי אחרי ארבעה ימים של צפייה בג’ודו. אז הנה תובנה אחרונה על הענף המצחיק עם חלוק האמבטיה (מי שעוד לא קרה את הפוסט הנהדר של ליאור ציטרשפילר, שיכנס עכשיו, היסטרי) – הסיבה שאני כל כך במתח, היא לא רק בגלל הישראלים, אלא גם בגלל הסגנון של הענף –  זה כמו לשבת ולצפות במשך 5 דקות שלמות בפנדלים, כשכל רגע מישהו יכול להחטיא. מורט עצבים.

יאללה, אוטוטו עולה אורי ששון.

אל אל ישראל!

למי קראתם פרובנציאלי
Credit to “Sagi Muki” Facebook page
 
   

תגובה אחת

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!