// מאת גיל פז

"אני פונה אליכם כי לראשונה אני מזהה בעיה שאין ביכולתי לפתור לבד. אני צריך אתכם איתי, המועדון צריך אתכם". כך, במילים אלו, פנה משה חוגג לאוהדי בית"ר, המועדון אותו הוא מחזיק. כמובן שבמציאות התקשורת המעוותת שלנו הכותרות לא איחרו להגיע – "הוא מחפש לברוח", "הוא עוזב", "חוגג פונה לאוהדים ואומר אני לא יכול יותר" ועוד פניני חכמה מאנשי תקשורת מסוימים.

כדי לנסות ולנתח מה עובר לחוגג בראש, צריך להבין מיהו משה חוגג. חוגג תואר כ"ילד הרע של ההייטק", אדם שעד לפני עשור עבד בערוץ הספורט ופילס את דרכו לצמרת דרך שאפתנות, יוזמה וסיכונים, בעיקר סיכונים. חוגג הוא לא אחד שנדבק למנטרות קלישאתיות או לדפוס התנהגות קונבנציונאלי ומקובל, כזה שכה מאפיין את הכדורגל שלנו. הוא תמיד מנסה לשנות, תמיד מנסה להיות היוזם, תמיד מנסה לצאת מהקופסא.

לעניות דעתי, הבעלים של בית"ר מנסה לשים לכדורגל הישראלי את המציאות בפנים והיא שמיץ' גולדהאר בסופו של יום בדרך לאליפות שניה עם מגבלות תקציב ש"כפו" על המועדון שלו שחקני בית, שיענקל'ה שחר כנראה הוציא מכיסו כבר קרוב למיליארד שקל מאז ראה את האליפות האחרונה, וגם אלונה בדרך להבין, כמו שחר, שכמה שהיא תזרוק כסף ללא מחשבה שקולה ובניה יסודית, כך היא תתרחק מתואר כמו מכבי חיפה בעשור האחרון.

גם הפועל תל אביב הוא מועדון שאמור להיות נכס לכדורגל הישראלי. תארים, היסטוריה, קהל. כבר עשור שהמועדון משלם על השתוללות תקציבית שהחלה, למרבה האירוניה, כאשר עזב אותם בנאדם "שפוי" במונחים תקציביים כמו אלי טביב. מאז ועד היום הם מחפשים פילנטרופ שיוציא אותם מהבור, מחפשים ולא מוצאים. גילוי נאות, אני אוהד בית"ר ואחרי ההפגנות נגד טביב, אני אישית לא האמנתי שיגיע לבית"ר בנאדם כמו חוגג שירכוש את הקבוצה בסכום הזוי ויגדיל לזרוק עשרות מיליונים בשנתיים שלאחר מכן. בעיני זה בגדר נס – נס שכנראה לא יחזור, בדיוק כמו בהפועל תל אביב.

ממרום גילי הדל (36) אני יכול לספר שלפחות מבחינתי, הכדורגל הטוב ביותר שהיה פה היה בשנות ה 90. אותו עשור בו חלקו אליפויות כל המועדונים הגדולים והיו גם הבלחות צבעוניות נהדרות כמו בני יהודה והפועל חיפה. אותו עשור שבסיומו הגיעה הנבחרת להישג הגדול ביותר שלה – פלייאוף מוקדמות – עם הכדורגל האיכותי ביותר שלה מאז עברנו לשחק באירופה. אותו עשור בסיומו עשו מכבי חיפה והפועל תל אביב את הקמפיינים הטובים ביותר של קבוצה ישראלית באירופה. אז מה היה כל כך מיוחד בעשור הזה? אז נכון, הרבה יגידו בצדק שהגיעו לפה זרים שלא יכולים להגיע לפה יותר ושהכדורגל היה פחות טקטי, אבל הסיבה העיקרית בעיני נעוצה בעובדה שלא היו הבדלים תקציביים כה מהותיים בין מועדונים. להוציא את יענקלה שחר, שגם הוא אי של יציבות באותן שנים שאין לה אח ורע בכדורגל, למועדונים הגדולים לא היה בעלים עם כיס פתוח ברמות של מיץ', אלונה, שחר ואפילו חוגג. אולי להוציא את רובי שפירא, לצערנו כולם יודעים איך זה נגמר.

אז מה בעצם הביא את האליפויות לקבוצות באותן שנים? קבוצת הנוער המדהימה של מכבי תל אביב שכללה את נמני, זוהר, שוהם, הברומרים, חג'ג', בן לוז והנחמנים, התינוקות של שרף במכבי חיפה שהובילו את הכדורגל עם שמות כמו ברקוביץ', בנין ועטר, רביבו שהספיק לשחק בבני יהודה, הפועל תל אביב ומכבי חיפה לפני שיצא ועשה קריירה מדהימה באירופה, קבוצת הטלאים, אך מלאת הנשמה, שהצליח דדש לגרד בבית"ר שירדה לארצית ותינוקות קשטן בהפועל. זה לא היה הכסף או ההבדלים התהומיים בתקציב שהביאו את האושר. תשאלו את אוהדי בית"ר על איזה אליפויות הם יותר מתרפקים, אלו של דדש, או האלו של גאידמק שהם חגגו ברדיוס מחוץ לאיצטדיון וינטר.

לפני שאוהדים קופצים ואומרים שכסף הוא שם המשחק היום בכל העולם, צריך להבין שיעקב שחר, שיבדל לשנים ארוכות, לא יהיה לנצח במכבי חיפה, שאלונה כבר הייתה רגל אחת מחוץ להפועל ב"ש ולבית"ר והפועל לא צריך לספר על בעלים שעוזבים ומתחלפים, זה קרה וזה יקרה. בינתיים אנחנו תקועים עם כדורגל שהולך אחורה בזמן שאצילי לדוגמא, שחקן שקיבל בבית"ר 75 אלף דולר לעונה, קיבל במכבי שנה לאחר מכן 600 אלף דולר, בזמן שבב"ש שחקנים שמקבלים חצי מיליון יורו לעונה יושבים על הספסל, בזמן שבמכבי חיפה שחקנים כמו חמד, וייסמן, שועה ועוואד לא מוצאים דרך להשתלב בקבוצה שלא מצליחה לקחת אליפות כבר אלוהים יודע כמה זמן. על אירופה, אליה שום מועדון לא מגיע כבר שלוש שנים, אני אפילו לא מדבר. זו לא מציאות בריאה, זו לא מציאות שעושה את הכדורגל טוב יותר, זה לא האושר שהכדורגל מסב לנו.

מגבלת תקציב היא לא מילה גסה, היא גם לא מה שחוגג מכוון אליו. מציאות בה כדורגל יהפוך לכזה שלא מצריך משוגעים עם כיס פתוח, בה בעלים יכול להגיע לאיזון כלכלי וניהול נכון יביאו תארים. מציאות טיפה יותר שוויונית ותחרותית שתחזיר הרבה אוהדים רדומים למגרשים היא מה שחוגג מכוון אליה.