עד השנה שעברה, רזומה הפנטזי שלי כלל שתי עונות בפנטזי ליגת האלופות של אופ״א, עונה אחת בפנטזי ליגת העל של וובי וקמפיין מוצלח במיוחד בפנטזי יורו 2016 של אופ״א. באותו יורו מדובר, סיימתי במקום השלישי בישראל ובשלב מסוים גם הייתי מקום ראשון. בעולם זה הספיק לאזור Top 1000 למיטב זכרוני.

הקמפיין המוצלח גרם לי לחפש אתגר חדש והוביל אותי אל הפנטזי של הפריימר ליג, אחת הליגות המעניינות בעולם. הגעתי בביטחון גדול, מה שגרם לי לעשות לא מעט טעויות. מי יתן והטעויות שלי יעזרו לאחרים לא ליפול.

זלזלתי בחוקים

הטעות הראשונה והקלאסית, הייתה קריאה ברפרוף של החוקים. הבנתי את הקווים הכלליים והתחלתי לשחק. אבל לא באמת הבנתי איך בדיוק משתנה מחיר השחקנים, גיליתי מאוחר מדי שיש שני Wild Cards ואפילו לא קלטתי עד איזו שעה צריך לעשות חילופים. בקיצור, חובבן.

שכחתי לעשות חילופים

אפרופו חילופים, להסתמך על ההתראה שעתיים קודם מהאפליקציה, זה ממש לא מתאים. צריך בכל שבוע מחדש לבדוק את הדדליין ולשים כמה התראות שונות בטלפון שיזכירו לעשות חילופים ולבדוק סטטוס שחקנים מסוימים.

 התעסקתי יותר מדי בתקציב

ברגע שהבנתי איך עובד עניין הכסף, נהייתי אובססיבי לערך הקבוצה שלי. התחלתי לחשוב כל הזמן איך להרוויח כסף ומכרתי סוסים מנצחים שהיו בעליה.

לדוגמה, מכרתי את אספיליקווטה ואת ווקר, שהיו שני שחקני ההגנה הכי רווחיים שלי, רק כדי להרוויח כמה מאות אלפים. הגעתי למצב שבתום מחזור אחד, קניתי את דלה עלי ומכרתי אותו עוד לפני המחזור הבא, כי הערך שלו עלה בטירוף. כלומר בזבזתי שני חילופים רק כדי להרוויח קצת כסף.

אני לא אומר שאלה בהכרח פעולות גרועות, אבל הייתי צריך להשקיע יותר מחשבה כשעשיתי אותן ולא לחשוב רק על הפן הכספי.

התעקשתי להיות ייחודי

הדבר הכי טוב והכי גרוע שיכול לקרות לשחקן פנטזי, זה לקחת שחקנים שאין לאף אחד אחר. אם השחקנים האלה מצליחים – הרווחתם בענק, אתם מעל כולם. אם השחקנים שיש לכולם מצליחים – הפסדתם בגדול, כי כולם קופצים למעלה ואתם נשארים למטה.

בליגת האלופות למשל, מאוד ברור שהבאנקר הוא כריסטיאנו רונאלדו. אבל בפרמייר ליג, הרבה יותר קשה להבין מי הבאנקר. הסוד הוא להבין מהר מי הוא ולהידבק אליו יחד עם כולם, כדי להוציא אותו מהמשוואה. אני למשל, סירבתי להכניס את אלכסיס סאנצ'ז לקבוצה שלי. התעקשתי מחזור אחרי מחזור, מה שגרם לי להישאר מאחור ולקוות להברקות של שחקנים הזויים שלקחתי.

סמכתי על העונשין

יש לי נטייה לבחור שחקנים שהם בועטי פנדלים ובעיטות חופשיות בקבוצות שלהם. שזה בעיקרון אחלה, עד שיוהאן קבאי שחקן ספסל, מרק נובל חסר תועלת ובועט החופשיות המהולל וויליאן נמצא בכושר שלא יכניע את ראיקוביץ׳ גם ב-100 בעיטות.

הבנתי שעדיף לבחור שחקנים שטובים על המגרש. אם במקרה הם גם בועטי העונשין של הקבוצה, מה טוב.

הלכתי אחרי הלב

בתור אוהד ניוקאסל, ניתנה לי ההזדמנות לשחק בשנה שעברה מבלי להיות מושפע מרגש. הבעיה – זלאטן. השחקן האהוב עליי ביקום כולו שיחק ביונייטד ואני פשוט לא הייתי מסוגל שלא לבחור בו. תמיד.

הייתי רוצה לומר שלמדתי את הלקח, אבל סביר להניח שאת השנה אפתח עם שחקן אחד לפחות של ניוקאסל. ואם זלאטן יחזור לשחק בפרמייר ליג, הוא גם יחזור להיות הבאנקר שלי ?