לגדל אריה

"ילד של אבא – רואה בך אותי,
את הילד שהייתי בעצמי.
וכל מה שקורה לך
מרגיש כאילו לי,
ללמוד שוב מחדש מה אני ומי.

קדימה והלאה, הכול נמצא בך,
וכל יום חדש הוא הבטחה.
בעולם הזה יש צער
כמו שיש שמחה –
תן לאהבה שלך להוביל אותך." מתוך ילד של אבא / מוקי

זה השיר שעומרי בחר להשמיע לנו אחרי האימון האחרון. אימון בו הוא הרוויח עוד פס על החגורה שלו והוכיח לי ולעצמו את העוצמה שבאומנויות לחימה. באופן כללי, קשה לי לשמוע את השיר בלי שירעד לי הקול, אבל הפעם, בזמן שהשיר התנגן, בכיתי… בכיתי כמו שהרבה זמן לא בכיתי…

בכיתי, כי אני באמת רואה את עצמי בילד הזה ובאיך הוא גדל ואיך לאומנות הלחימה יש חלק משמעותי בהתפתחות. שלו כילד, שלי כהורה וכדמות משפיעה בחייו.

רגע של מאמן וחניך

אז איך התחלנו בכל הסיפור הזה של אומנויות לחימה ומה זה, למעשה, לגדל אריה?

לפני קצת יותר משנתיים, כאשר עומרי (הבן שלי) היה בן 4.5, עברנו ליד חוג בלט. עומרי ביקש ממנו להתחיל להשתתף בחוגים ובריקוד בפרט. לא הפריע לי נושא הריקוד… פשוט לא התחשק לי לקחת אותו למקום בו מתקיים חוג הריקוד אז חיפשתי פתרון אחר.
התייעצתי עם מאמן קפוארה שאמר שהילד עוד צעיר מכדי ללמוד קפוארה ושאדבר איתו עוד שנה. מאז קפצו לי כמה פרסומות על אומנויות לחימה לילדים ואחת מהן עניינה אותי – פרסומת ל"קרב אנד קאב" באזור מגורי.

"קרב אנד קאב" היא שיטה שפותחה בארה"ב ע"י מאסטר שלומי כץ, לשעבר ראש מדור קרב מגע בלוט"ר ובשיעורים מתאמנים ההורים וילדיהם כצוות, לומדים ומתרגלים טכניקות הגנה עצמית ולחימה, משחקים במשחקי אימון ועוברים יחדיו אתגרים משותפים, כל זאת תוך בילוי זמן איכות אמיתי, אחד על אחד, ללא הפרעות.

שוחחתי עם המאמן, איציק קונטנטה. כששמעתי את שמו ידעתי שהוא מוכר לי ושעשיתי את הבחירה הטובה. איציק היה מתאמן איתי כשהייתי ילד והתאמנתי באגרוף תאילנדי בין גיל 12-15 ותמיד היה 2 רמות מעליי והדמות להסתכל עליה מבחינת רצינות והשקעה באימון.
איציק אמר לי שהילד מעט צעיר ושהוא לא מוותר מבחינת משמעת והבטחתי לו ילד עם משמעת סובייטית. את האמת… לא הייתי סגור שבאמת הילד לא יעשה בעיות, אבל סמכתי עליו ועל הרצון שלו ועומרי הוכיח את עצמו, בענק!

התחלנו לתרגל "קרב אנד קאב" יחד… את האמת, לא הבנתי בהתחלה לאן אנחנו הולכים. משהו חדש בשבילי ומשהו חדש לעומרי, אבל השיטה והגישה של איציק הייתה כל כך מדהימה, מעצימה ומיוחדת, שמהר מאד גם אני וגם עומרי ויתרנו על שנת הצהריים בימי שישי והתחלנו ללכת להתאמן בקביעות.

ככה מתחילים

איך עובד האימון? איציק, המאמן, מציג טכניקה. מדגים את העקרונות, על מה היא עובדת, מתי להשתמש ואיך, כמו גם איך אני כמסייע בתרגיל יכול לעזור לילד לבצע את הפעולה בצורה הנכונה ביותר ואז מתרגלים הורה וילד ביחד. זמן מדהים של הורה וילד שגורם ויוצר חיבור ייחודי. במסגרת האימונים לא רק שהילד שלי התחיל לדבר במונחים של בטחון, עוצמה, סבלנות, סובלנות, הבנה והערכה. גם הבטחון העצמי של הילד הביישן שלי עלה פלאים לילד שמתנדב ומסייע מתי שהוא יכול. יחד עם יכולות הלחימה שהוא רכש, הוא רכש גם יכולות אנושיות והכוונה וידע שהדהימו אותי.

לאחר חצי שנה של אימון שלי עם עומרי במסגרת ה"קרב אנד קאב", התחלתי גם אני להתאמן לבד אצל איציק במסגרת אימוני MMA. עומרי המשיך להתאמן, להתחזק, להתפתח וללמוד. למעשה, שנינו.
למדתי להכיר את הילד שלי. מתי קשה לו, מתי הוא רק מתפנק. מתי לתת לו מילת עידוד ומתי לתת לו נזיפה שתעודד אותו. למדתי שעומרי מסוגל להרבה יותר ממה שחשבתי, בטח בגיל שלו, ושגם אני במרומי גילי עוד לא סוס מת.

לאחר שנה וחצי של אימון יחד, עומרי עמד לעלות לכתה א' ובעצת איציק הוא עבר להתאמן במסגרת קבוצת הילדים. הפעם הוא התחיל להתאמן לבד. בלעדיי. האימון הראשון היה קשה (לי יותר מאשר לו) אחרי שנה וחצי בה אני רואה אותו מתרגל, משתתף, מתאמן וחווה את הכל איתו, נשארתי מחוץ למכון מחפש חריצים במדבקות על הדלתות לראות את האימון.

עומרי מתאמן ב-MMA. את מה שהוא לומד במסגרת הטכניקה אני מכיר מהאימונים שלי. אני רואה את עומרי מתרגל בבית ומכיר את שמות התרגילים, גם תרגילים לא פשוטים כמו "אושירוגרי", שמות האגרופים, סוגי התחמקויות, מאונט, גארד והמון מונחים טכניים. הוא ידע לתרגל הכל והשקיע בזה המון מהזמן הפנוי שלו. גם בללמד את אחותו הקטנה (שבקרוב תתחיל איתי ב"קרב אנד קאב").

את מה שעומרי לומד שלא במסגרת הטכניקה, אלא לדרך חיים, לא יודע אם הייתי יכול להעניק לו שלא במסגרת האימון. אני מופתע בכל פעם שהוא אומר לי משפטים כמו "אז מה אם זה קשה? אם אני אתרגל את זה זה יהיה לי קל" או "זה חשוב לעשות את זה, גם אם זה לא נעים, כי זה חלק מהדרך". משפטים שלא ציפיתי ממנו לשמוע בגיל 6.
גם אם "בורח לו הקוף" – כך קוראים באימון למישהו שדעתו מוסחת והוא מתחיל להתפרע – מספיק להגיד לו שאני מתקשר לאיציק או שאני מוריד לו דרגה באימון והילד מתיישר.

אז לפני שבועיים, איציק הודיע לנו שיש מבחן חגורה בסוף החודש. ההתרגשות אצל עומרי הייתה בשיא. הוא התאמן כל יום בטכניקות ואני כבר לא הרגשתי את הרגל מרב לואו קיקים שהוא נתן לי.
שלושה ימים לפני המבחן, עלה לעומרי החום. מיד כשאמרנו לו שהוא לא הולך לבית הספר הוא שאל: "ביום חמישי אני אלך למבחן?" עניתי שנראה מה הרופאה תגיד ולפי זה נחליט. הוא היה ממש מבוהל.
נשארנו בבית עד יום חמישי (יום המבחן) כשכל פעם שעומרי מרגיש טוב יותר הוא שואל על המבחן. הרופאה אמרה שזה וירוס ואין לו כלום ואם הוא ירגיש טוב הוא יוכל להתאמן.
לפני שיצאנו, עומרי אמר שכואבת לו הבטן והוא לא מרגיש טוב. העיניים שלו נראו כמו שהן נראות כשהוא חולה ולמרות שלא היה לו חום הוא היה חלש – לא סמרטוט אבל חלש, וביקש ללכת לאימון וגם אם הוא לא יתאמן, לראות ולעודד את החברים שלו.
נכנסנו לאימון, אמרתי לאיציק שעומרי לא 100% ומעדיף שלא יתאמן. איציק, בגישה המדהימה שלו, אמר לעומרי "בוא תצטרף מתי שאתה מרגיש שנוח לך". העיניים שלו נצצו. כשהגיע השלב של המבחן, עומרי ביקש להצטרף והצטרף לשורה. ממש לפני המבחן איציק אמר לו "אני גאה בך על הלב של הלוחם" – ידעתי שעומרי יוכיח את עצמו.

עומרי נתן תצוגה מהממת. הייתי גאה בו, בי, באיציק ולא ידעתי איך להגיב חוץ מלחבק אותו. לא ידעתי מה להגיד.
ואז עומרי השמיע את השיר מהפסקה הראשונה, אז זה תפס אותי… כמה אני גאה בילד הזה… בדרך שעשה, עשינו.
כי כמו שאומרים אצלנו באימון "Hard work beats talent".

תגובה אחת

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    איזה מרגש!!!! כתבה מעולה ומפרגנת, עוצמתית ומרגשת
    כל הכבוד לעומר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח