ליגת העל בכדורסל נהנית בשנים האחרונות משיווק ומיתוג ברמה גבוהה, שלמרבה הצער לא מצליחים לכסות על כך שהמוצר עצמו מאד בינוני. עם זאת, כשמכבי ת"א והפועל י-ם נפגשות, זה תמיד מרים בדרגה אחת לפחות את ההייפ.
קצת מצחיק שיש מי שהדביק לעימות הזה את המושג "הקלאסיקו הישראלי". בכל זאת, אם נסתכל על שני המשחקים העיקריים בעולם שזכו לכינוי הזה – ברצלונה נגד ריאל ועוד לפני כן בוקה נגד ריבר – מדובר ביריבויות ענק לוהטות עם משמעויות פוליטיות וחברתיות שהולכות עשרות שנים אחורה, בעוד שהיריבות הרצינית בין מכבי לי-ם נולדה רק ב-1996, באותו סל ניצחון סנסציוני של עדי גורדון בגמר הגביע. ובכל זאת, משהו במפגש הזה תמיד מעורר יותר אמוציות ועניין.
מעבר לזה, כמובן שהעניין המקצועי מרים את הציפיות למפגש בין שתי הקבוצות הטובות בארץ, לפחות על הנייר. במכבי בנו השנה קבוצה מעניינת שמעוררת ציפיות גבוהות, שעד עכשיו לא התממשו עד הסוף, למרות לא מעט ניצוצות במשחקים הראשונים של העונה. מהעבר השני, לעומת פתיחת העונה הסולידית של הצהובים, בירושלים פתחו בסערה. הקבוצה דהרה עד עכשיו בכל המסגרות ונראתה מגובשת ועוצמתית. עם נתוני הפתיחה האלה, לא פלא שהיו ציפיות גבוהות מהמשחק.
לפחות במחצית הראשונה, הציפיות התממשו עבור שני הצדדים. זה היה משחק משוגע של מומנטומים וריצות. אחרי שירושלים פתחה פער של 9 ברבע השני, מכבי מחקה אותו תוך זמן קצר עם ריצת 0:11, שמיד אחריה הגיעה ריצת 0:7 של ירושלים. הנדנדה המשיכה עד לסיום המחצית הראשונה. כשלוח התוצאות הראה 36:37 לירושלים, כולם היו בטוחים שזה מה שצפוי לנו עד הסוף, קרב צמוד ומורט עצבים, אבל המחצית השניה היתה אופרה אחרת והתנהלה ברובה במעמד קבוצה אחת בלבד, ועל זה הייתי מעוניין להתעכב.
אנחנו בשלב מוקדם מאד של העונה וקשה עדיין לחזות את ההמשך עבור הקבוצות האלה, אבל הדבר המשמעותי שקרה במשחק הזה הוא ההבדל בין שתי המחציות. מכבי הצליחה להרים את עצמה ברמה במחצית השניה בזמן שי-ם היתה תקועה ולא מצאה פתרונות. ג'ייקובן בראון שנתן מחצית ראשונה פנומנלית לא היה קיים ברבע השלישי ובלעדיו כל משחק ההתקפה של י-ם היה תקוע לגמרי. תומס ופלדין עוד ניסו קצת לחפות על כך אבל זה לא הספיק.
תמיר בלאט היה מתחת לרמתו. בר טימור, ב-12 דקות משחק, סיפק שורה סטטיסטית שכוללת 0 נק', 0 ריבאונדים ו-0 אסיסטים. טרנט לוקט נקלע לערב מזעזע. גם הגנתית י-ם מצאה את עצמה חסרת מענה וחטפה ברבע השלישי לא פחות ב-34 נקודות, רק 2 פחות ממה שמכבי קלעה כל המחצית הראשונה! האדומים יכולים אולי להתנחם בכך שלא היתה התפרקות מוחלטת ברבע הרביעי. בעבר הלא רחוק משחק כזה היה נגמר 30 הפרש למכבי.
מהצד השני, במכבי נראה שיש קבוצה שעובדת ולומדת. אחרי רבע ראשון נוראי מבחינה התקפית הצהובים לא נבהלו, המשיכו לשחק בסבלנות וידעו לנצל מומנטומים כדי לחזור למשחק. קחו למשל את טאריק בלק, שהתחיל רע מאד את המשחק עם 3 החטאות ממצבים חופשיים לגמרי. במחצית השניה הוא שיחק עם הרבה ביטחון, היה ראשון לכל ריבאונד וגם הוסיף כמה נקודת חשובות. טיילר דורסי היה נפלא. כל פעם שנכנס למגרש נתן מקסימום תפוקה. עומרי כספי, ביום לא משהו בסטנדרטים שלו, סיים עם 13 נקודות. ומעל כולם כמובן סקוטי וילבקין.
המשוגע הזה, שאתה אף-פעם לא יודע למה לצפות ממנו, התפוצץ במחצית השניה עם מטווח שלשות מופרע שחיסל את י-ם. כשהוא במיטבו, הוא בלתי ניתן לעצירה, נכס לכל קבוצה. מצד שני כולנו מכירים את החסרונות של הבחור, את הנדנדה ביכולת, את הליקוי בקבלת החלטות ואת המשחק האגואיסטי לעיתים שבעונה שעברה פגע בקבוצה בלא מעט משחקים. מכבי צריכה אותו רציני, שקול ובוגר להמשך העונה. אם זה יקרה, לאוהדים שיפקדו את יד אליהו צפויים הרבה רגעי נחת.
גם הקהל נתן את שלו. מגיעה מילה טובה לאוהדי י-ם שהמשיכו להרעיש ולדחוף את הקבוצה שלהם גם כשכבר היה ברור לאן המשחק הזה הולך. גם אוהדי מכבי, בניגוד לתדמית ה"קהל של קונצרטים" התאימו את עצמם למעמד וסיפקו אווירה נהדרת. בשורה התחתונה, היה ערב מאד מהנה. קלאסיקו לא ראינו, אבל משחק שבהחלט ענה על הציפיות.
