24.2.20 יום חג. יום של דרבי בתל אביב. דרבי ביתי ראשון של מכבי בבלומפילד המחודש. תפאורה מושלמת ביציעים. 28,000 צופים.

על הדשא, מארחים את ותיקי מכבי, שלקחה דאבל בעונת 76/77. אגדות כמו אורי סלימאן וויקי פרץ מסתובבים על כר הדשא, מכבי עם תלבושת וינטג' כמחווה לקבוצה ההיא.

קהל חם כיאה לדרבי. גם ערן זהבי ביציע וכשהמצלמה מראה אותו, הוא מקבל "ברכות" מאוהדי הפועל ושירה אדירה מאוהדי מכבי.

כותב שורות אלה היה שם כמובן, כמו בכל דרבי. בשער 8. עם אביו ושני אחיו. זמן איכות משפחתי.

בדיעבד הכל הרגיש יותר מדי כמו סוג של מסיבה. מסיבת פרידה.

כי בדיעבד זה היה משחק הבית האחרון של הצהובים. המשחק הגדול האחרון עם קהל וההתחלה של ההתפרצות.

כשבוע לאחר המשחק מתחילה להדחף בכל מקום הידיעה על החולה המאומת (הבחור ההוא מהפיראט האדום) שנכח בשער 8. בהתחלה מוציא משרד הבריאות הוראה : "כל שער שמונה לבידוד". אנחנו מדברים על כ-5000 איש, כן?

בסוף באה איזושהיא צפירת הרגעה, שרק שורות וכיסאות ספציפיים צריכים להיות בבידוד וכ-4,800 איש, משפחת קופיצ'ינסקי ביניהם, נשמו לרווחה.

משם הכל הדרדר מהר מאוד לכדורגל שאנחנו מכירים כבר שנה. עם יציעים ריקים, קר, שומם, מרגיש כמו אימון. זו היתה הפעם האחרונה שלי כאוהד ביציע.

שנה עברה. לא חשבנו אז שזה יימשך שנה ולא נראה את הסוף. מאז נכנסנו ויצאנו מסגרים. עסקים נסגרו. ילדים הפסיקו ללכת לגן ולבית הספר( ואז חזרו ואז החזירו אותם הביתה…). חגים בלי המשפחה. החיסונים הגיעו מאז, אבל בינתיים הקהל לא חזר מאז והיציעים נותרו שוממים.

עכשיו מנסים להתחיל להחזיר את הקהל. בכדורסל קיבלו את מתווה ה-300 איש בפעימה ראשונה. בכדורגל דחו אותו ומחכים ל 5000 איש בפעימה השנייה.

בלומפילד ממשיך לעמוד לו שם. בלילות קרים ושקטים במיוחד אפשר לשמוע את היציעים לוחשים. כל כסא לוחש את השם של זה שרגיל לשבת בו. הוא כבר מתקשה לזכור את השם… בכל זאת, עברה כבר שנה והוא רק כסא…

24.2.20 היה יום חגיגי.
24.2.21 הוא יום זכרון עצוב מאוד לקהל ביציע ומסיבת פרידה מהקהל.

עד מתי? לפי המנהלת בקרוב זה יגמר, אבל כבר חשבנו כמה פעמים שהסיפור הזה של הקורונה בדרך להגמר ונכווינו. אז אנחנו זהירים…

שנה עברה והגעגוע רק מתגבר.