// מאת טביב זליקוביץ'

כל הכתבות על גמר הליברטאדורס בין ריבר ובוקה, "לה סופר-פינאל" כפי שכונה בארגנטינה, הדגישו את התשוקה העזה של הארגנטינים לכדורגל. "שם, זה יותר חשוב מדת", נוהגים להסביר למי שטרם פגש באוהדים של המועדונים המקומיים. כל זה כמובן נכון מאוד. מי שנכח במשחקים ב'מונומנטאל' של ריבר או ב"בונבונרה' של בוקה יודע להט מהו. אגב, זה קורה גם בקבוצות אחרות, גדולות כקטנות. הכדורגל בארגנטינה פותח מהדורות של החדשות לא רק כשאוטובוסים נרגמים באבנים או כשמשטרה יורה גז פלפל על חבורות של אוהדים. כדורגל הוא במרכז ההוויה של הארגנטינים, זו ממש דרך חיים.

אבל הסיפור של גמר הליברטאדורס לא קשור כלל לכדורגל, הוא קשור בפוליטיקה. המארב של חבורה קיצונית של אוהדי ריבר על האוטובוס של שחקני בוקה, היה פעולת תגמול של החבורה בשל המעצר ערב המשחק של אחד מראשיה ותפיסתם של כמה מיליוני פזוס במעטפות ולמעלה מ-300 כרטיסים יקרים מפז למשחק. נשיא ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, טען במסיבת עיתונאים שהמאבק הבלתי מתפשר שלו ב"בארס בארבאס" (החבורות הקשוחות של האוהדים) הוא שהביא לתגובה אלימה מצידם.

כולם עסוקים איפה ישוחק הגמר – האם בפרגוואי, במיאמי שבארה"ב או אולי בדוחא בקאטר, אבל שכחו שלאוהדים הרגילים של הכדורגל הארגנטיני אין את האמצעים לנסוע לאף אחד מהמקומות האלה בכדי לראות את הקבוצה האהודה שלהם. הם משכנו את חייהם בכדי לקנות כרטיס ל"גמר של כל הגמרים" – הסופר קלאסיקו בבמה הכי גדולה שלו – בגמר של אליפות דרום אמריקה. וזה לא קרה. ועכשיו ה'הבאראס', בפעולת תגמול אלימה ומכוערת, לקחו מהם את הזכות הזאת.

ברשותכם מעט היסטוריה. לחבורות האלימות של הכדורגל הארגנטיני יש עבר ידוע, ולצערנו הם חיות בשלום בכל מועדון ומועדון של הכדורגל ארגנטיני בכל הליגות המקצועניות שלה. בתקופת החונטה הצבאית בשנות ה-70 של המאה ה-20 נהגו אוהדי כדורגל להביע מחאה נגד שלטון הגנראלים באצטדיונים. מחאות אלה בדרך כלל כללו מעט שירים נגד השלטון ובעיקר שלטים שמחו כנגד מגבלות חופש הפרט או חופש הביטוי. ראשי החונטה שכרו בריונים ונתנו להם רישיון לאלימות מול אותם אוהדים מוחים. כך התפתחו חבורות של בריונים ברישיון שהונחתו על המועדון בעל כורחו במטרה לשמר את הסדר עבור השלטון. עם הזמן, הבריונים השתלטו על חלקים שונים של המועדון או בסביבתו והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

ראשי מועדונים נאלצו לקבל את אותן חבורות אלימות ופושעות שעושקות את המועדונים ואת האוהדים הטובים שרק רוצים ליהנות מכדורגל, כי אחרת לא היה כדורגל בארגנטינה. היו מספר ניסיונות להילחם בתופעה, כולל שביתה של שחקנים ואוהדים שהשביתה את הליגות הבכירות לשנה שלמה, אך ללא הצלחה. אותם מאפיות ברישיון קיבלו רוח גבית מהאפ"א (ההתאחדות לכדורגל הארגנטינית) תחת לואיס גורונדונה המושחת. מאז הסתלקותו, מנסים להילחם באותם גורמים שפוגעים בספורט בדרכים חדשות, אך העסק רקוב מהיסוד וכל ניסיונות של המועדונים, אוהדים, התאחדויות והממשלה עצמה כושלים פעם אחר פעם.

למרות שאוהדי ריבר היו האחראים הבלעדיים למהומה, במועדון טוענים שהם לא אחראים למה שנעשה כשישה בלוקים מהאצטדיון – זה באחריות כוחות הביטחון של העיר. לטענתם, גז הפלפל בכלל נורה מכוחות הביטחון ולא מהאוהדים – האחרונים "רק" זרקו אבנים על האוטובוס. נשיא ריבר, דונאופריו, משתף פעולה עם הרשויות ומוכן לשחק את הגומלין איפה שהקומנבול (התאחדות הכדורגל הדרום אמריקנית) תחליט.

בבוקה הסיפור אפילו יותר מורכב. הפוליטיקה של המועדון דחקה את הנשיא, דניאל אנג'ליסי, לפינה. בתחילה הוא חתם על הסכם ג'נטלמני עם נשיא ריבר ונשיא הקומנבול שהמשחק ישוחק למחרת. ואנג'ליסי באמת האמין שזה הדבר הנכון לעשות. אך הלחץ של האוהדים ברשתות החברתיות, שראו את שחקני הקבוצה שלהם מושפלים ומובלים על ידי אמבולנסים לבתי החולים תחת מטר של קללות ואבנים, אמר את שלו. דברי השחקנים שיצאו להתראיין בכלי התקשורת על אשר ארע באותו ערב וטענו לחוסר לויאליות של שחקני הקבוצה השנייה וחוסר איכפתיות מאנשי ההתאחדות שבכלל דרשו מהם לעלות לכר הדשא למרות מצבם הפיזי והנפשי ולבסוף חברי הנהלת המועדון, שדרשו מבחינתם צדק מצד הקומנבול, שנתפס על ידי בוקה כארגון שנשלט על ידי רצונותיה של ריבר כבר שנים וביקשו לבטל את המשחק.

בקיצור, ההנהלה, שחקנים ואוהדים הניחו לאנג'ליסי אקדח על השולחן ואמרו לו תבחר: ניצחון טכני של בוקה או שאתה לא ממשיך במועדון ושלא תעז להתקרב ל'בית הצהוב" (הנהלת בוקה שצמודה לאצטדיון ה'בומבונרה') אם חייך חשובים לך.

ושוב הפוליטיקה ניצחה. אנג'ליסי יצא לתקשורת בהכרזה שהגביע מגיע לבוקה והם ילכו עם זה עד לקאס (בית הדין הגבוה של הספורט העולמי) אם צריך. לא פלא שריבר מדברים על בגידה, דונאופריו נתן את המילה שלו וקיים ואנג'ליסי נאלץ לחזור בו ממילתו כי המשרה של נשיא בוקה היא לא דבר ששומרים אם הולכים נגד האוהדים. אלה, שהיו מוכנים לחסום את האוטובוס של שחקני קבוצתם במלון ב"פוראטו מדרו" (שכונת יוקרה של בואנוס איירס שם שהו שחקני בוקה בין שני המשחקים). שוב האוהדים קבעו לראשי המועדון, שוב באלימות (אומנם אחרת, אבל אלימות).

אין כמו הכדורגל הארגנטיני, הוא אותנטי, מלהיב, מרתק ויש בו משהו פחות ממוסחר. אבל הוא רקוב. הוא נגוע בפוליטיקה, באלימות ובשנאה לאחר. באחד העיתונים סיכמו את אירועי גמר הליברטדורס כשאמרו: "רצינו להראות לעולם מה אנחנו שווים, ועשינו את זה באופן הכי טוב שאפשר". אותי, באופן אישי, כאוהד כדורגל וכחובב כדורגל דרום אמריקני, זה מאוד מעציב.