כדורעף מהזווית שלי

// מאת תהל שמלצר

משחק הכדורעף משלב בתוכו ספורט, חכמה, והרבה ערכים.
זהו משחק קבוצתי ובו אתה צריך להכיר טוב את הקבוצה שלך ורצוי גם את יריבך. ערכים של יחד, שיתוף, הכרת השוני בין המינים בספורט (רשת גברים בגובה 2.43 ונשים 2.24) ואחריות בכל החלטה שלוקחים, ולוקחים הרבה.

המשחק דורש הרבה דיוק והבנת משחק. הכדורעף מיועד בעיקר לשחקנים גבוהים מכיוון שכך הם תופסים את הכדור יותר גבוה. ישנו גם שחקן אחד נמוך – ליברו – שעושה בעיקר הגנה (כיום גם הליברו יותר גבוה כי ככול שהידיים יותר ארוכות כך הוא מכסה יותר שטח במגרש), אך בגיל התיכונים יש מקום לשחקנים נמוכים גם בהתקפה, למזלנו.
הכדורעף דורש גם גמישות, אתלטיות וריכוז לאורך זמן. מה שאני אוהבת במיוחד במשחק זה הוא שהמשחק לא על זמן מוקצב מראש, אלא על צבירת נקודות כדי לסיים מערכה (25 נק’) וכך אתה חייב תמיד לפעול – לייצר נקודות ולהתקדם.

ולמרות כל היופי במשחק, אני רוצה לתאר משהו מנקודת מבטי, כנערה דתיה שמשחקת כדורעף בנבחרת באולפנה שנמצאת במטה בנימין.
התלבושת המסורתית של הכדורעף אולמות היא גופיה/חולצה ומכנסיים קצרים. מכיוון שאנו דתיות, תפרו לנבחרת שלנו מכנסיים אחרים, שונים, ארוכים ורחבים מאוד כדי שנוכל לשחק גם בפני גברים. לכן, כל קבוצה חדשה שמשחקת מולנו לא מבינה מי עומד מולה. אנחנו נראות מעט עוף מוזר בסטנדרטים המאוד ברורים.

תמונה עטרת מכת פתיחה כדורעף

ניחא, מסתדרים ולומדים לא להיפגע מהמבטים והערות, אבל מהרגע שאנחנו עומדות על המגרש ורואים את היכולת, היחס משתנה.
ברוב הקבוצות מה שמדהים זה שמכבדים אותנו ממש! שהשופט יודע שלא נלחץ לו את היד, אלא נאמר תודה עם הערכה ולכן הוא לא מושיט את היד מראש. זה מרגש!

לדבר עם בנות מחדרה, רעננה, תל אביב ולשמוע על אורח חייהן, כמה הן מתאמנות, מדהים עד כמה שהספורט מגשר על פערים מגזריים.
כפי שציינתי, אני לומדת במסגרת של חצי פנימייה באולפנה ויש לנו שלושה אימונים בשבוע (שניים ערב ואחד בוקר) שזה מעט. הנורמה בתיכונים נעה בין 4-6 אימונים בשבוע שלא נדבר על וינגייט שם יש להן 22 (!!) שעות שבועיות בעוד לנו 4.

מכיוון שאנו גרות בחבל בנימין, כמעט שאין לנו משחקי בית כי קבוצות לא מוכנות לבוא אלינו. מלכתחילה זאת זכותנו ע”פ התקנון. כאשר הקבוצות סרבו, פנינו לפיקוח כדי שיחייבו לבוא אלינו והם קבעו שמי שיחליט הוא קצין הביטחון של משרד החינוך. השנה הוא אישר רק אחרי פסח ושתי הקבוצות שהיו צריכות לבוא אלינו לא הגיעו למשחק ונקבע ניצחון טכני. וחבל. אני לא יכולה להגיד שהופתענו כי הכרנו את הקבוצות הנ”ל, אך בהחלט התעצבנו.

כפי שאמרתי, אין לנו כמעט משחקי בית ולכן לכל משחק מצריך הסעה, שזו גם הוצאה כספית גדולה וגם גוזל זמן רב, בעיקר זמן לימודים של הבנות.

תמונה כדורעף ד

אני רוצה להרחיב מעט על המאמנת הנדירה שלנו, בבקרים היא מורה לחנ”ג בחטיבה ומרצה לכדורעף בגבעת וושינגטון. היא מאמנת את נבחרות – פרחי ספורט (כיתות ה-ו) ז,ח,ט, י-יב. וגם מאמנת של 2 קבוצות מאמאנט כדורשת לנשים. ועם כל זה עוד יש לה חיים מלאים!! בעל, 7 ילדים+נכדים ב”ה! עם לא מעט תחביבים 🙂 ומגיעה לה תודה!
תודה שהיא דואגת שכל אימון יהיה חוויה, כל משחק עם מרץ והרבה גאווה. גאווה על הניצחונות הרבים ב”ה  – לדוג’ שכבת הגיל שלי, ט’, אלופות מחוז ירושלים שנתיים ברצף, באליפות הארצית הגענו פעמיים לרבע גמר, והשנה אף למקום החמישי! (כשאת הקבוצה המקבילה במקום השישי ניצחנו בבתים) ועל הניצחונות הקטנים שיוצרים את השלם.

הניצחון על הדרך.
על עמידה איתנה על האמת שלנו.
וכמובן שגם גאווה על הנבחרת המדהימה שלנו.
שבאמת מצמצמת פערים.
גם ביננו אנו, וגם אנו לסביבתנו.
אשרינו!

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!