כדורגל בצל הקורונה

ֱאני בן אדם שמשתדל להישאר עם הרגליים על הקרקע. כל תחום, אירוע וסיטואציה בחיים, עובר סריקה ובחינה מוקפדת, גם אם לפעמים אני פשוט נשאב לoverthinking מיותר – "מה זה עוזר לי? למה אני מרגיש מה שאני מרגיש כלפי זה? איפה אני מוצא את עצמי בתוך הדבר הזה?"

הכדורגל, שהוא התשוקה הכי גדולה שלי ועוד מאות מיליונים בעולם, עובר את אותו סריקה, ובימי המגיפה הנוראית הזאת שעצרה את העולם מלכת, וזה כולל בתוכו את הכדורגל כמובן, אני שואל את עצמי יותר על מהות הקשר שיש לי למשחק הזה. למען האמת, רמת ההשקעה הרגשית שיש לי בתוך בעולם הזה, כבר זמן מה גורמת לי להרגיש, סך הכול, די אידיוט.

אוהד מכבי תל אביב ליגת האלופות
צילום מסך Youtube

אני לא ספורטאי מקצועני, אני לא מאמן, מנהל, חבר בעמותת אוהדים. למען השם, אין לי אפילו מנוי לקבוצה שאני אוהד, מכבי תל אביב. אני בסך הכול אוהד כורסא שמבזבז יותר מדי זמן, אנרגיה ומחשבה, על החיים שאנשים אחרים חיים. בחייאת, אפילו פנטזי אני לא משחק. האדיקות הזאת שאני ועוד מיליוני הזויים מסביב לגלובוס פיתחנו, רק הולכת ומחריפה בימי העולם הדיגיטלי. כל גול, כל העברה, וכל אמירה חצי קומית של המגן הימני המחליף של סקציה נס ציונה מגיעה אליה ישירות לנייד בכיס, וכך מהפכת המידע החריפה את ההתמכרות הזאת, שהפכה להיות התעסקות לאורך כל שעות היום.

בנוסף להצפת המידע, התכנים שאנחנו מקבלים, התופעה השנייה שמאפיינת את הכדורגל של היום הוא הגלובליזציה, ועולם הכדורגל של היום עבר הפך להיות תופעה גלובלית, בפער אדיר יותר מכל ענף ספורט אחר. אם בעבר היריבות בין ריאל לבארסה הייתה סמל למתח הפוליטי שקיים בין קאטלוניה לקסטיליה (השלטון הספרדי שמרכזו במדריד) אז היום זו גם נחלתם של משה מפתח תקווה וניסים מרחובות שיכולים לשכוח מהר מאוד מהלך ויכוח סוער, שאין צד בויכוח שהוא במקרה קטאלני או קסטיליאני. אנחנו מוצאים את עצמנו, קוססים אצבעות לראות האם הפרמיירליג תחזור והאם ליברפול תיקח אליפות סוף סוף אחרי 30 שנה! אליפות לקבוצת כדורגל שיכול להיות שבכלל לא אוהדים, של עיר שמעולם לא ביקרנו בה, כשאנשים הכי קרובים אלינו מהעיר הזאת הם בכלל להקת רוק מהסיקסטיז. הקורונה חוזרת להציף את הדיסוננס שאני חש בין האהבה לתרבות הגלובלית שיצר הכדורגל, לבין העובדה שאנחנו אולי נשאבים באופן קצת תמוה למחוזות שאנחנו לא באמת שייכים אליהם.

אני מוצא את עצמי יושב בבידוד, צופה באיזו כתבה ישנה של שרון דוידוביץ' על טרוי דיני, ואיך הוא הצליח להשתקם מהכלא בשביל להפוך להיות חלוץ מוביל של קבוצת אמצע טבלה בפרמיירליג, וזה משגע אותי, כי אני לא מצליח שלא להתרגש, אפילו שראיתי את הכתבה הזאת בעבר, ואני מכיר את הסיפור שלו. מה הוא חבר שלי?? גדלת איתו?? אני אוהד ווטפורד שבגלל זה אני מרגיש שזה תופס אותי בבטן? מה אני דפוק??

ודווקא אתמול, בזמן שהאזנתי לפודקאסט הפודיום של אורן יוספוביץ', שבו הוא אירח את רון קופמן, שמעתי בעצם את קופמן משתף את יוספוביץ' בתחושותיו על הקורונה, ושם את האצבע בדיוק על מה שמשותף לכל אותם אוהדי כדורגל ברחבי הגלובוס. "אתה לא תאמין, באמת לא תאמין, אבל אני מתגעגע לספורט הישראלי. באמת. אני כל הזמן מבקר אותו, עוד מעט כבר 40 שנה. והפעם אני מתגעגע, תן לי לראות איזה משחק ליגה א'. תן לי לראות את רז זהבי ולחמן מתלהבים מאדומים אשדוד נגד כסייפה. תן לי לראות את זה, זה מדליק אותי פתאום. אני בטוח שזה יעבור לי כשיתחדש הספורט, אם נחייה, אבל כרגע אני נורא מתגעגע. אני נורא מתגעגע לאקשן, אני צריך את האדרנלין הזה, אני מכור. אני מכור לריגושים"

מכבי תל אביב מכבי חיפה
קרדיט ל Dean Miyara מ סוד צלמים – S.O.D Photographers

חיי היומיום יכולים להפוך להיות שגרה מונוטונית וקצת אפרורית. נסו להיזכר ביציאה עם חברים לבר, שהסתכמה בשתי בירות, התעדכנות בחיים אחד של השני, קצת צחוקים, וחזרה הביתה. רוח העולם הליברלי שמה את האדם במרכז, ומה לעשות, וואלה, לפעמים האדם, יכול להיות משעמם, כן כן, משעמם. כמה אפשר לדבר על החיים, הרגשות שלנו, הפחדים שלנו, וכל שאר הקשקשת המעייפת הזאת שמתנקזת לישות שהיא הרבה פחות מעניינת ממה שאנחנו נוטים לחשוב שהיא- "אני"

עכשיו דמיינו את אותה יציאה, עם הקרנה של משחק כדורגל, ואתם מוצאים את עצמכם בחוויה שונה לגמרי. אתם תתפסו את הראש לנוכח החטאה משער ריק, תתעצבנו ותקללו שחקן שעושה הצגות כדי לסחוט עבירה, תתווכחו עם חברים על איזה חילוף המאמן צריך לעשות, תשאגו מאושר משער יתרון של קבוצתכם, ותשבו בשקט ותתבוססו בתחושת אכזבה ובאסה כשתחטפו שער. מנעד הרגשות שאנחנו חווים בזמן צפייה במשחק כדורגל הוא הרחב ביותר, והקיצוני ביותר.

 

אך זו לא רק רכבת ההרים הרגשית שאנחנו חווים בזמן צפייה משחק כדורגל, אלא האתוסים והסיפורים מאחוריו. משחק כדורגל הוא לא רק 22 אנשים שעולים לדשא ונאבקים אחד בשני להשיג ניצחון, הוא הנרטיבים הרבים שמביא המשחק. מה יעזרו לי סדרות בנטפליקס תגידו לי? תודה רבה באמת, אבל אני רוצה את הסיפור שאני מקבל, אמיתי, ממשי, חי ומדמם. מה תהיה המשך הטלנובלה בין מסי להנהלת בארסה? מה יהיה בזירה המשפטית עם מנצ'סטר סיטי נגד פיפ"א, ואולי דווקא השנה הם יילכו עד הסוף בצ'מפיונס? פאק איט, נשבע שאפילו המיני קאמבק של הפועל לחלק העליון של של הטבלה בליגה מחרמן אותי קצת פתאום.

קופמן הצליח לזקק באמירתו את ה"בעיה" של כולנו. אנחנו ג'אנקיז של ריגוש, ובלי שום הודעה מוקדמת, לקחו לנו את המזרק. הפוגה מכדורגל זה דבר שאנחנו ערוכים לו, זה בא בזמן מאוד מסוים, בקיץ, וגם זה לפרק זמן קצר של מקסימום חודשיים וחצי. אם יש טוב שאפשר להפיק מתוך כל הכאוס שקורה עכשיו, זה לנסות להבין מה אנחנו אוהבים בשגרה שלנו,ולמה אנחנו אוהבים את זה. אז יכול להיות שכדורגל זה סוג של אסקפיזם מהחיים, יש שיגידו שכדורגל זה החיים עצמם, אבל זה כבר דיון פילוסופי עמוק יותר, וכבר אמרתי שאני נוטה להתעייף מקשקשת, אני צריך ריגוש. יאללה כדורגל, תחזור כבר, אנחנו מחכים לך.

פוצ'טינו, טוטנהאם, ליגת האלופות
credit to uefa champions league facebook page

תגובה אחת

  1. Avatar

    היה כיף לקרוא ומאוד מזדהה גם.
    קופמן סתם פה ג'ורה שפרנסתו במידה רבה תלויה בטינופת שהוא מפיץ ומשחזר, אז ברור שהוא מתגעגע.

    בסופו של דבר, הספורט זה סוג של בריחה או שגרה..תלוי בעיני המתבונן ובמצב הרוח.
    זה גם אחד הקלפים שהגברים מחזיקים מול אותו עולם ממוסד שמקיף אותנו מכל הכיוונים ושבהרבה מקרים אנו בעמדת חולשה מולו (לך תריב עם גובי המסים, מילואים, בוסים, יוקר המחיה, אופציה לקנות בית ובאופן כללי שמישהו מתייחס אליך ברצינות כאדם העומד בפני עצמך ולא שפן נסיונות למה שהיה בבוקר אצל פאולה וליאון).

    יפה. אז לנו יש את הספורט, כמו שלבאנדי היה את הבירה עד שהעשירים רצו לקחת לו גם על הפינה הזאת מיסים מופרזים.
    והכדורגל אחלה שיטה לקצת מנוחה בבית.
    מספיק שהאשה רואה אותך מתעצבן מול המסך כי השופט ב..ז..נה, מבחינתה אתה לט רגוע ונח אז אתה רשאי להמשיך.

    ככה זה עובד
    אלו הם חיינו

    שנהיה בריאים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח